• [וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר] יוֹם הַשִּׁשִּׁי – הפיסקה הפותחת את הקידוש לקוחה מתיאור השלמת מלאכת בריאת העולם, ושביתת האל ממלאכתו בשבת הראשונה (בראשית א, לא – ב, ג). • וַיְכֻלּוּ – דקדוק משמעותה של המילה 'ויכולו' העסיק כבר את הקדמונים ובדרך כלל פירשו שאין משמעה כמו 'ויכל' שבפסוק הבא (סיים, כילה), אלא משמעה שהכל הגיעו לידי השלמה גמורה, לידי שלמות מהותם, להיות מכלול מושלם. • הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם – כל העולם כולו, עולמות עליונים ותחתונים, וכל הבריות מכל סוג המצויים בם. • וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה – הקב"ה הביא ביום השביעי את מלאכת הבריאה לידי גמר. • וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה – ושבת ביום זה מן המלאכה שבה עסק בששת הימים הקודמים. • וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ – או אז, מתוך חשיבותו של היום השביעי, בירכו הקב"ה והעניק לו קדושה; במעשה זה הונחו היסודות הראשוניים לקדושת השבת בתורה ובמסורת היהודית. הקדושה של יום השבת היא בהיותו יום קדוש מזמן בריאת העולם. • כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת – הנימוק לברכת היום השביעי וקידושו הוא כי בו נוצרה השביתה, המנוחה, שהיא תכליתה של מלאכת בריאת העולם. • סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי – סבורים, מוכנים ומסכימים מורינו ורבותינו ורבותי? פניה אל קהל המאזינים לקידוש ומעוניינים לצאת בו ידי חובתם. המקדש מסב את תשומת ליבם לעיקר הקידוש שיבוא מיד – הברכה על היין. • בָּרוּךְ אַתָּה... בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן – ברכה על היין, הנאמרת תוך אזכרת שמו של הקב"ה ('ה' אֱלֹהֵינוּ') וציון מלכותו ('מֶלֶךְ הָעוֹלָם'). • בָּרוּךְ אַתָּה... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו – הקב"ה קידש אותנו לשמו על ידי מצוותיו; זהו נוסח הפתיחה לכל ברכות המצוות. • וְרָצָה בָּנוּ – וחפץ בנו להיות לו לעם. • וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ – מכל המצוות מדגישה ברכה זו במיוחד את מצוות השבת, שניתנה לנו מאת הבורא 'בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן'. החזרה על שורש ר.צ.ה בברכה יוצרת הקבלה בין רצונו של הקב"ה בעמו ישראל, ובין רצונו לתת לנו את מצוות השבת. • זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית – מצוות השבת נועדה לעצב בקרבנו תודעה של זיכרון כפול: הזיכרון הראשון הוא זה של 'מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית', דהיינו – הבריאה; השבת מזכירה לנו כיצד עמל הקב"ה ששה ימים, ולבסוף שבת ממלאכתו, כך שישראל שבכל דור מחקים מדי שבוע את פעולת הבורא בימיו הראשונים של העולם. רעיון זה מנוסח בתורה בכמה מקומות .(ראו למשל שמות כ, י; לא, טז-יז). • [כִּי הוּא יוֹם] תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ – השבת היא הראשונה בין כל המועדים, כפי שעולה ממיקומה הפותח ברשימת המועדים שבספר ויקרא (כג, א-ג). לאחר מכן מפרטת התורה את החגים כולם, דווקא לאחר השבת. הצירוף 'מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ' ייחודי לפרשה זו בלבד. • זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם – הזיכרון השני המשוקע בשבת, הוא זכרון יציאת מצרים, ככתוב בדברים (ה, יא-יד): שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. • כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים – אנחנו העם שנבחר ונקדש על ידך, ככתוב בדברים (ז, ו): כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. • וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ – הברכה חוזרת אל הנאמר קודם, וכך מסיימת במה שפתחה, כלומר, בנתינת השבת מאהבה ומרצון. • בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת – חתימת הברכה מדגישה את העובדה שקדושת השבת אינה תלויה בעם ישראל (כקדושת המועדים, למשל). 'מקדש השבת' בלשון הווה משום שלא זו בלבד שיש ביום זה קדושת הברכה הראשונה של ימי בראשית, אלא בכל שבת מופיעה קדושה זו מחדש.
|