ערך עודף

ערך עודף (בגרמנית: Mehrwert) הוא מונח שטבע ויליאם תומפסון ב-1824, שפותח והפך לפופולרי על ידי קרל מרקס בתורת הערך של העבודה שלו, לציון אותו חלק בערך עבודתו של הפועל שאינו משולם לו על ידי בעל-ההון. לפי מרקס, חלק לא משולם זה הוא ניצול והוא המקור לצבירת ההון של הקפיטליסט. בספרו "הקפיטל" טען מרקס כי ערכו של המוצר לא נובע אלא מהעבודה שהושקעה בו, ומאחר שמחיר המוצר חייב להיות המחיר הנכון (על פי תורת מרקס), הדרך היחידה לרווח הון עבור הקפיטליסט היא באמצעות כפיית הפועל לייצר עבור הקפיטליסט "ערך שימוש עבודה" מעבר לזה שהוא משלם לו. לדוגמה, אם העובד מקבל תשלום בעבור "ייצור ערך" בשווי של שש שעות עבודה, אך עובד 12 שעות, שש השעות שנוספו הן ערך עודף הזורם לכיסו של הקפיטליסט. כניסוחו של מרקס: במילים פשוטות, לפי מרקס ערך עודף מבטא את יכולתו של הקפיטליסט להביא את העובד לעבוד עבורו בחינם. הון הוא ניצול—שליטה בעבודה ללא תמורה. מרקס סבר כי הגדרה זו מספקת בסיס רציונלי, על יסוד תורת הערך של העבודה שלו, לחישוב הון וריבית, אופן היווצרותם וקצב הצטברותם, ומספקת פתרון משופר לבעיות בהן התחבטו ראשוני הכלכלה המודרנית כמו אדם סמית ודייוויד ריקארדו. מטרתו העיקרית, עם זאת, הייתה פוליטית וחברתית: להראות כי מערכת היחסים בין היצרן לעובד היא מערכת של ניצול, שבה היצרן (הבורגני או הקפיטליסט) צובר הון המבוסס על עבודה לא משולמת. רעיון הערך העודף מבוסס על תורת הערך של העבודה של מרקס ובעיקר על הרעיון שאימצו הוא והוגים כמו יוהאן קרל רודברטוס מדייוויד ריקרדו, שלפיו ערכו של מוצר ומחירו הם פועל יוצא של השקעת עבודה וחומרים וחלק יחסי של עלות המפעל והשקעות קיימות של היצרן. התנגדות לרעיון זה הופיעה עוד בימי חייו של מרקס, עם הופעת תאוריית הערך השולי בשנת 1871. תאוריה זו הראתה כי למוצר אין ערך מובנה, אינטרינסי, וכי ערכו בכסף (כלומר, מחירו בשוק) כפוף להעדפות הצרכן. עלות הייצור, לפי תאוריה זו, היא נתון חשוב עבור היצרן בבואו לקבוע מה כדאי לייצר, אך היא אינה קובעת את מחיר המוצר, כפי שסבר מרקס. אחרי הופעת תאוריית הערך השולי וביתר שאת אחרי שפורסמה הביקורת של אויגן פון בהם-באוורק על התאוריה של מרקס בשנת 1884, רוב אלו שהמשיכו להתייחס במידה רצינות לתפישת הערך העודף היו מרקס והוגים סוציאליסטיים שהלכו בעקבותיו. את גישתם של המתנגדים לו בכלכלה ביטא בתמציתיות אחד מאבות הכלכלה המודרנית, אלפרד מרשל, שכתב ב"עקרונות הכלכלה" שלו משנת 1890: