ספר התניא

ספר התניא (נקרא גם לקוטי אמרים או ספר של בינונים) הוא ספר היסוד של חסידות חב"ד. נכתב בידי רבי שניאור זלמן מלאדי ויצא לאור ב־1796 בסלאוויטה, אוקראינה. הספר מניח את הקווים המנחים לדרך חיים חסידית המבוססת על שילוב של רגש ושכל. זה הספר הראשון שניסח בצורה מסודרת את עקרונות החסידות, ולכן הייתה לו השפעה גם מחוץ לחוגים חסידיים, וה"מתנגדים" בתוכם. 
הספר מתחיל במבואה מן המשנה, שבאופן מסורתי נפתחת במילה "תניא", ועל כן הספר נקרא כך. השם הרשמי "ליקוטי אמרים" נפוץ בספרי חסידות, ומרמז כי מדובר באוסף של אמרות מאת דוברים שונים. אבל בניגוד לספרי חסידות אחרים, הספר בנוי כחיבור עיוני ממוקד וקוהרנטי, ולכן נראה כי מדובר בניסיון לייצר עמימות מצד המחבר. הספר מוכר גם כ"ספר של בינונים" על שם החלק הראשון והמרכזי של הספר, העוסק בדמות 'הבינוני' – האדם הפשוט שיש לו אתגרים בעבודת ה', בניגוד ל'צדיק' שעבודת ה' קלה לו, ול'רשע' שלא מעוניין בעבודה זו.

הספר כיום בנוי מחמישה חלקים, אך רק השניים הראשונים יצאו במהדורה הראשונה. החלק הראשון, "ספר של בינונים", כולל 53 פרקים העוסקים בעבודת ה' בחיי היום-יום לאדם המתמודד במאבק הרוחני ומתווים לו עצות מעשיות להתגברות על יצריו באמצעות התבוננות שכלית. החלק השני, "שער הייחוד והאמונה", דן בעקרונות חסידיים וקבליים, כגון עקרון אחדות ה', סוגיית ה"צמצום" ועוד. החלק השלישי, "איגרת התשובה", מסביר את מהות התשובה הפנימית וכיצד יש ליישם אותה בפועל, ונקרא גם "תניא קטן" מאחר והוא שמבוסס על כתבים מוקדמים של הרב שהניחו את הבסיס ליצירה המאוחרת. החלק הרביעי, "איגרת הקודש", הוא קובץ מכתבים שכתב רבי שניאור זלמן לתלמידיו העוסקים בעיקר בחשיבות מצוות הצדקה ובהשפעותיה הרוחנית. החלק החמישי, "קונטרס אחרון", הוא נספח של דיונים מעמיקים במושגים קבליים שהוזכרו בחלקים הקודמים.

סגנון הכתיבה של הספר הוא מצד אחד עיוני ולמדני, ומצד שני פרקטי, כי הוא נועד להיות ליווי יום יומי לאדם הפשוט. השילוב בין הרעיונות הפילוסופיים והתרגום לחיי המעשה הופכים את החיבור למיוחד ומשמעותי.