משה מונטיפיורי

משה מונטיפיורי, נדבן מהמאה ה-19, הקדיש את חייו לשיפור תנאי חייהם של יהודים בעולם. נולד ב-1784, היה דמות מרכזית בקהילה היהודית הבריטית וערך מסעות רבים בעולם כדי לסייע ליהודים. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית בירושלים.

תוכן עניינים

מי היה משה מונטיפיורי

משה מונטיפיורי נולד בשנת 1784 בליוורנו שבאיטליה, אך גדל והתחנך בלונדון. היה הבכור במשפחה יהודית מסורתית חשובה בקהילה היהודית-פרטוגזית בלונדון. לאחר מות אביו כשהיה בן 20 החל את דרכו המקצועית כסוחר בורסה. משה התבלט במהרה בזכות כישוריו והפך לאחד הסוחרים המצליחים ביותר בלונדון. הצלחתו הכלכלית אפשרה לו להקדיש את זמנו ומרצו לפעילות הומניטרית ופילנתרופית. ב-1812, נשא משה לאישה את יהודית (ג'ודית) כהן, שהייתה שותפה מלאה לפעילותו. אחותה של יהודית, חנה, נישאה לנתן רוטשילד, מייסד הפלג הבריטי של המשפחה. הזוג מונטיפיורי היו לזוג ידוע ומוערך בחברה הגבוהה של לונדון. יהודית ליוותה את משה במסעותיו ובפעילותו הפילנתרופית, והיוותה מקור השראה ותמיכה בלתי נלאית.

משה מונטיפיורי עמד בראש ועד שליחי הקהילות, הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה, לתקופה הארוכה ביותר בתולדותיו. הוא פעל בנחישות למען זכויות היהודים והוביל יוזמות לשיפור מצבם. בנוסף, שימש כשריף של לונדון, והיה היהודי הראשון בתפקיד זה, שבו קידם צדק ושוויון. המלכה ויקטוריה העניקה לו תואר אבירות כהוקרה על תרומתו לחברה הבריטית וליהודים, מה שהעניק לו הכרה ומעמד ציבורי גבוה להמשך פעילותו הפילנתרופית.

משה מונטיפיורי הקדיש את חייו לשיפור תנאי חייהם של יהודים ברחבי העולם. הוא נסע רבות למזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה, ופעל למען הקמת בתי חולים, מוסדות חינוך ובתי יתומים. בין הפרויקטים החשובים ביותר שלו הייתה הקמת שכונת משכנות שאננים בירושלים, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, שנועדה לשפר את תנאי המגורים של היהודים בעיר. מעבר לפעילותו הפילנתרופית, מונטיפיורי היה גם דמות פוליטית משפיעה. הוא ניצל את קשריו והשפעתו כדי לפעול למען זכויות היהודים ברחבי העולם, ונפגש עם מנהיגים רבים כדי לשכנע אותם להקל על היהודים ולשפר את מצבם.

הארכיון שהותיר אחריו משה מונטיפיורי, הממוקם בספרייה הלאומית בירושלים, מכיל תיעוד מפורט של פעילותו הענפה, כולל התכתבויות, יומנים אישיים ומסמכים שונים. הארכיון מהווה מקור היסטורי יקר ערך לחוקרים ומלומדים, וממשיך לשמש כעדות נצחית לפועלו המדהים וההיסטורי למען העם היהודי.

משה מונטיפיורי נפטר בגיל 101  ונקבר לצד אשתו יהודית בבית הקברות הפרטי שהקים ברמסגייט, אנגליה. למרות שלא היו להם ילדים, מורשתם המשותפת של משה ויהודית מונטיפיורי ממשיכה להוות מקור השראה ולהיזכר בהיסטוריה היהודית כזוג יוצא דופן שהקדיש את חייו למען אחרים. משה מונטיפיורי נצרב בתודעה היהודית כדמות של נדבן ומנהיג דגול שהקדיש את חייו לשיפור תנאי חייהם של יהודים ברחבי העולם. פועלו ההתנדבותי והמסעות הרבים שערך למען יהודים במזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה הותירו חותם עמוק.  הוא מזוהה בעיקר עם עידוד היציאה מהחומות בירושלים, והקמת משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. מונטיפיורי שיפר את תנאי המחיה של היהודים בארץ ובעולם ותרם רבות להתפתחות ירושלים. שמו מונצח באתרים רבים בישראל ובעולם - כמו השכונות הירושלמיות ימין משה, מזכרת משה, אוהל משה ועוד, או שכונת מוטניפיורי בתל אביב שבמרכזה עוברת שדרת יהודית על שם אשתו - המעידים על תרומתו הגדולה ליישוב הארץ ולרווחת העם היהודי. דמותו נזכרת בהקשר של צדקה, מנהיגות ודאגה כנה לצרכים של הקהילה היהודית.

מסעותיו של מונטיפיורי

כבר מראשית חייו נקשר משה מונטיפיורי במסעות בעולם. הוא נולד בליוורנו שבאיטליה בעת ביקור הוריו, וזהותו האיטלקית נותרה משמעותית עבורו. מונטיפיורי הרבה לבקר בעיר ולסייע לתושביה, ואף כלל אותה בצוואתו. כבן הבכור במשפחתו, הפך למפרנס העיקרי כשהיה בן 20 לאחר מות אביו. לאחר נישואיו ליהודית ב-1812, חזר לטייל בעולם, והמסעות אפשרו לו להכיר את אירופה ולפעול למען רווחת היהודים.

משה מונטיפיורי ערך מסעות חשובים לארץ ישראל בשנים 1827, 1839, 1849, 1855, 1866 ו-1875, ושיפר את תנאי חייהם של היהודים. הוא הקים בית דפוס, בית ספר לבנות, וב-1860 ייסד את שכונת משכנות שאננים וטחנת קמח מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא דאג לרופא ולתרופות בירושלים ותרם רבות לנזקקים, תוך קידום פרויקטים חקלאיים שסיפקו תעסוקה ומזון.

במסעותיו נפגש מונטיפיורי עם מנהיגים חשובים. בעקבות עלילת דמשק (1840), יצא למסע דיפלומטי לאיטליה, דמשק, איסטנבול ומצרים, ונפגש עם מוחמד עלי, הסולטאן עבדולמג'יד הראשון והאפיפיור גרגוריוס ה-16, ובכך קידם את שחרור היהודים והפחית את האנטישמיות. ברוסיה (1846) נפגש עם הצאר ניקולאי הראשון, וברומניה (1847) ניסה לשכנע את הממשלה להעניק זכויות ליהודים. ב-1855 נפגש שוב עם הסולטאן לקבל אישורים לפרויקטים בירושלים, ובמרוקו (1864) נפגש עם הסולטאן מוחמד הרביעי לשיפור מצב היהודים.

מתוך יומניו של מונטיפיורי העלו חוקרים טענה כי מסעותיו הממושכים נבעו מקושי נפשי, והיציאות אל מחוץ לאנגליה היוו עבורו מרפא לנפש. לכן, המשיך במסעותיו גם כאשר היו קשים לגוף. בדומה לכך, אפשר לראות את בחירתו לעזוב את לונדון, המרכז העסקי והמרכז היהודי, ולהתגורר ברמסגייט שעל חוף הים על אופיה השלו והרגוע, ביטוי נוסף לכך.


בתמונה: מפה של שוויץ, עליה מסומנות 4 ממסעותיו של ההיסטריון וויליאים קוקס בסוף המאה ה-18, שנמצאה בארכיון מונטיפיורי. ייתכן שמפה זו שמשה את הזוג במסעותיו בדרך לאיטליה. לפריט בקטלוג

ארכיון מונטיפיורי
ארכיון מונטיפיורי
מתוך ארכיון משה מונטיפיורי
מתוך ארכיון משה מונטיפיורי

עלילות דמשק

עלילת דמשק, שהתרחשה בשנת 1840 בעיר דמשק שבסוריה, היא אחת מעלילות הדם הידועות ביותר במאה ה-19. לאחר שנזיר נוצרי ומשרתו נעלמו, האשימו נוצרים מקומיים את היהודים ברצח לשם שימוש בדמם לאפיית מצות. ראשי הקהילה היהודית נעצרו ועונו באכזריות, חלקם מתו בעינויים והאחרים הודו באשמה תחת לחץ.


משה מונטיפיורי התערב בפרשה במאמץ להגן על הקהילה היהודית ולהציל את חייהם של הנאשמים. הוא נסע לדמשק יחד עם כמה אנשי עסקים ואישים יהודים נוספים, ובמקביל התנהל מאבק דיפלומטי ברמה הגבוהה ביותר. מונטיפיורי ואנשיו השתמשו בקשריהם כדי לפעול מול שליטי האימפריה העות'מאנית, תוך הפעלת לחץ בין-לאומי. בין היתר פעלו מול הסולטן העות'מאני והשיגו הצהרה שמזכה את היהודים מההאשמות ומגנה את עלילת הדם. בזכות מאמציהם, הצליחו לשחרר את היהודים שנותרו במאסר ולשפר את מצבם של היהודים בכל רחבי האימפריה העות'מאנית.


עלילת דמשק ותפקידו של משה מונטיפיורי באירוע זה נחשבים לנקודת מפנה במאבק נגד עלילות הדם והאנטישמיות באירופה ובמזרח התיכון. האירוע הדגיש את חשיבות התמיכה והסולידריות הבינלאומית והוביל להתעוררות מחודשת של התנועה הציונית ולמאבקים נוספים לשיפור מצבם של היהודים בעולם. בעקבות מעורבותו של מונטיפיורי בפרשה זו, הוא הפך לכתובת מרכזית לסיוע ליהודים במצוקות דיפלומטיות ברחבי העולם.

.בתמונה: עמודים מתוך תפילת הודיה מיוחדת לכבוד חזרת המשלחת של מונטיפיורי לבריטניה, באלול 1867. לפריט בקטלוג

המסעות לארץ ישראל

משה מונטיפיורי ערך שבעה מסעות לארץ ישראל בין השנים 1827 ל-1875, במטרה לשפר את תנאי חייהם של היהודים בארץ ולעודד את היישוב היהודי בה. מסעותיו היוו חלק בלתי נפרד מהחזון הציוני שלו, לפיו היהודים צריכים לשוב לארץ אבותיהם ולהקים בה קהילה משגשגת. ביקוריו הרבים בישראל הפכו אותו למומחה למצבם של יהודי הארץ, והוא ריכז את התרומות הרבות של יהדות התפוצות למען ארץ ישראל.


במסעו הראשון, הגיע מונטיפיורי לארץ ישראל כדי להכיר מקרוב את מצבם של היהודים בארץ. הוא נדהם מהעוני והמחסור שראה, והחליט לפעול לשיפור התנאים. במהלך הביקור העניק מטבע לכל יהודי החי בארץ, ובכך ביצע את מפקד האוכלוסין הראשון של יהודי ישראל. במסעותיו הבאים, המשיך מונטיפיורי לתמוך בקהילות היהודיות בארץ, לסייע בהקמת תשתיות חקלאיות ולחזק את היישוב היהודי. הוא עודד יהודים לעלות לארץ ולבנות בה את חייהם, ובכך תרם רבות להתפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל. במהלך ביקוריו תרם כספים רבים להקמת מוסדות חינוך, בתי חולים ובתי כנסת, במטרה לסייע ליהודים המקומיים ולשפר את איכות חייהם. אחד הפרויקטים המרכזיים שלו היה הקמת שכונת משכנות שאננים מחוץ לחומות ירושלים. השכונה נועדה להציע מגורים ראויים ליהודים ולהפחית את הצפיפות בתוך העיר העתיקה. לצד השכונה, הקים מונטיפיורי טחנת רוח, במטרה לספק תעסוקה ופרנסה לתושבים. 


מסעותיו של מונטיפיורי לארץ ישראל היוו ביטוי למחויבותו העמוקה לעמו ולארצו. הם סייעו רבות לשיפור התנאים הפיזיים והרוחניים של היהודים בארץ, וסייעו לגייס את יהדות התפוצות למען שיפור המצב בארץ ישראל. בכך היה שותף חשוב בהנחת היסודות להתפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל המודרנית.

בתמונה: מתוך עיתוני התקופה העוסקים במונטיפיורי ובביקוריו בארץ. מתוך אוסף העיתונות של הספרייה הלאומית.

מתוך אוסף העיתונות של הספרייה הלאומית
מתוך אוסף העיתונות של הספרייה הלאומית

כתבות על מונטיפיורי בעיתונות

מונטיפיורי והדת

מונטיפיורי היה שייך לחברה הגבוהה של בריטניה הוויקטוריאנית, שבה ניתנה חשיבות רבה לנראות הדתית ולהשתייכות לקהילה, גם אם לא הייתה הקפדה על כל המצוות. על כן, קשה לדעת את מידת מחויבותו לחוקי הדת במלואם. עם זאת, מונטיפיורי היה מעורב מאוד בקהילה היהודית ופעל רבות למענה. הוא היה שותף ב"חברא קדישא", שימש כראש ועד הקהילות של בריטניה ותפס תפקידים ציבוריים דתיים נוספים, בניגוד לרבים במעמדו החברתי.

לאחר מסעו הראשון לארץ ישראל ב-1827, משה ואשתו יהודית החליטו להקפיד יותר על שמירת מצוות. הם החלו לאכול אוכל כשר ולהקפיד על שמירת שבתות וחגים. השינוי הזה היה חלק ממחויבותם המעמיקה ליהדות ולמסורת. מונטיפיורי היה בקשר קרוב עם הרב הראשי של אנגליה, הרב נתן מרקוס אדלר, ועם רבנים נוספים בארץ ישראל ובאירופה. במכתב שכתב לרב אדלר לפני אחד ממסעותיו לארץ ישראל, הוא הדגיש את חשיבות ההגעה לארץ לפני ליל הסדר כדי לחגוג את הפסח שם.

מונטיפיורי גם הקים בית כנסת באחוזתו ברמסגייט, שבו נערכו תפילות מיוחדות לכבוד מסעותיו השונים. בית כנסת זה היה סמל למחויבותו הדתית ולמסורת היהודית. בנוסף, הוא הקים קולג' להכשרת רבנים באחוזתו, לזכרה של אשתו יהודית. הקולג' נועד להכשיר דור חדש של רבנים ולחזק את הקהילה היהודית באנגליה ובעולם כולו. פעולות אלו משקפות את מחויבותו העמוקה של מונטיפיורי לשימור וחיזוק המסורת היהודית ולדאגה לרווחת הקהילה היהודית בעולם.


בתמונה: תפילין המסעות של מונטיפיורי. התפילין קטנות ונוחות לימי המסעות הארוכים. ברשותו של מונטיפיורי היה גם ספר תורה קטן למסעות. לפריט בקטלוג

ארכיון מונטיפיורי
ארכיון מונטיפיורי
ארכיון מונטיפיורי
ארכיון מונטיפיורי

מונטיפיורי בן 100

יום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי היה אירוע יוצא דופן, שסימל את הערכת הקהילה היהודית והעולמית לפועלו רב השנים. ביום זה, שנחגג ב-26 באוקטובר 1884, התקיימו טקסים ואירועים מיוחדים ברחבי העולם לכבוד האיש שהקדיש את חייו לשיפור תנאי חייהם של יהודים ולמאבק למען זכויותיהם. מונטיפיורי, שהיה עדיין פעיל ונמרץ, זכה לברכות והוקרות מכל קצות תבל. המכתבים והברכות שזרמו מכל העולם הביעו את הערכתם והכרתם העמוקה של רבים לאיש שפעל ללא לאות למען אחרים. יום הולדתו צוין גם על ידי החברה הבריטית הלא יהודית. מונטיפיורי קיבל מכתבי הוקרה ממשפחת המלוכה בעבור פעילותיו הרבות למען זכויות אדם וסיוע לנזקקים, ונכתבו עליו כתבות מקיפות בלונדון טיימס בהן הוצג כמופת של דמות הג'נטלמן היהודי. בכך אפשר לראות כי פעילותיו הרבות למען העם היהודי הותירו חותם בכל העולם, והיוו מודל להשראה עבור רבים.  יום הולדתו ה-100 לא רק שחגג את גילו המופלג, אלא גם היווה הזדמנות להעלות על נס את הישגיו המרשימים ולהביע תודה על תרומתו האדירה לעולם היהודי ולחברה כולה.

בתמונה: ימין - תפלה לכבוד יום ההולדת המאה של משה מונטפיורי. הדף חובר ונדפס בדפוס יואל משה סלומון בירושליםמשמאל - תפילת הודיה שהתקיימה בכל בתי הכנסת באימפריה הבריטית לכבוד חגיגות יום הולדתו המאה של הברון סר משה מונטיפיורי. מתוך ארכיון מונטיפיורי בספרייה הלאומית.

יהודית מונטיפיורי

יהודית מונטיפיורי, אשתו של משה מונטיפיורי, הייתה אישה יוצאת דופן ושותפה נאמנה לפעילותו הפילנתרופית. היא נולדה ב-1784 למשפחת כהן, משפחה מכובדת ומשכילה בלונדון, ונישאה למשה בשנת 1812. אחותה של יהודית, חנה, נישאה לנתן רוטשילד, מייסד הפלג הבריטי של המשפחה. האחיות היו קרובות והגיסים עבדו יחד, כך שהמשפחות היו קרובות מאוד.

 יהודית הייתה פעילה מאוד בעשייה הציבורית והשתתפה במסעות הרבים שערך הזוג ברחבי העולם במטרה לשפר את חייהם של היהודים. אחד המורשות החשובות שהותירה אחריה יהודית הם היומנים האישיים שכתבה במהלך חייה. ביומנים אלו תיארה בפרוטרוט את חוויותיהם המשותפות, המסעות, המפגשים עם מנהיגים והמאמצים לסייע לקהילות היהודיות. יומניה של יהודית מהווים עדות חשובה למאמצים ההומניטריים של הזוג מונטיפיורי ומספקים הצצה ייחודית לחייהם האישיים ולפעילותם הפילנתרופית הנרחבת. היומנים שמורים כיום בארכיון מונטפיורי בספרייה הלאומית בירושלים, והם מהווים מקור מידע היסטורי חשוב לחוקרים ולמלומדים המתעניינים בתקופה זו ובהיסטוריה של העם היהודי.

בתמונה: דיוקן של משה מונטיפיורי לכבוד יום הולדתו ה100, על רקע דיוקנה של ליידי יהודית מונטיפיורי. בתמונה זו ניתן לראות עד כמה הייתה יהודית חשובה למשה, שבחר להקדיש נפח גדול מהדיוקן לכבוד יום הולדתו ה100 לדמותה. לפריט בקטלוג

ליומניה של ליידי יהודית מונטיפיורי בקטלוג הספרייה.

יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף משפחת איקן (לבית יואל משה סלומון)
יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף משפחת איקן (לבית יואל משה סלומון)

תואר האבירות

בשנת 1837, משה מונטיפיורי קיבל תואר אבירות מהמלכה ויקטוריה, בזכות כהונתו כ"שריף של לונדון" בין השנים 1837-1838, תפקיד שמשמעותו היא מעין סגן ראש העיר, והיה היהודי הראשון שכיהן בתפקיד. בעקבות זאת, לשון הפניה אליו הייתה "סיר" (Sir) ומכאן השתרשה הבפניה בעברית "השר משה מונטיפיורי". בשנת 1846, הוענק לו גם תואר הברון כהוקרה על פעילותו הציבורית וההומניטרית הרחבה. בין הישגיו הבולטים היו פעולותיו למען היהודים באירופה ובמזרח התיכון, סיוע לקהילות יהודיות במצוקה, ובניית תשתיות קהילתיות וחברתיות. המלכה ויקטוריה הכירה בתרומתו המשמעותית של מונטיפיורי ואישרה לו להוסיף את הכיתוב "ירושלם" באותיות עבריות על סמל משפחתו, דבר שהיה יוצא דופן ומכובד מאוד באותם ימים.


סמל האבירות של משפחת מונטיפיורי מכיל אלמנטים רבים שמייצגים את ההיסטוריה, התרבות והמורשת של המשפחה, כמו גם את הקשר שלה לאצולה הבריטית ולארץ ישראל. הסמל כולל אריה, סמל המלוכה האנגלית, וצבי שמחליף את החד-קרן הנפוץ בסמלי אצולה בריטיים, ייתכן בשל "ארץ הצבי" ו"הצבי ישראל", בעוד שהאריה מזכיר את "גור אריה יהודה". נופי הארץ מיוצגים בסמל באמצעות הרים במדבר ועצי תמר, יחד עם סמלים יהודיים כמו מגיני דוד וחמסה. הקסדה והכתר במרכז צידו העליון של הסמל נלקחו מסמל המלוכה הבריטית, אך כאן נבחרו צבעי כחול-לבן במקום אדום-לבן המאפיינים את אנגליה. השושנים מייצגות את בית המלוכה האנגלי (בית טיודור), והצלב של סט. ג'ורג' נלקח מדגל אנגליה. הסיסמה "Think and Thank" כתובה באותיות שחורות על סרט לבן בתחתית הסמל. כל האלמנטים הללו יוצרים סמל עשיר ומורכב, המייצג את המורשת והערכים של משפחת מונטיפיורי.

בתמונה: סמל המשפחה מתוך ספר "מזמור שיר חנכת הבית" לכבוד חזרתם של בני הזוג מונטפיורי מהמסע לישראל, סביבות 1833.

מתוך הספר "מזמור שיר חנכת הבית", ג'י וורטהיימר, לונדון, 1833 
מתוך הספר "מזמור שיר חנכת הבית", ג'י וורטהיימר, לונדון, 1833 
יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף שושנה הלוי
יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף שושנה הלוי

המרכבה של מונטיפיורי

המרכבה של מונטיפיורי נבנתה בשנת 1816 במיוחד לצורך מסעותיו באיטליה ובצרפת. היא נוצרה בהזמנה אישית אצל אומן בעל שם בשם בופרה, בעלות של 4072 פרנק צרפתי. המרכבה התאפיינה בעיצוב ייחודי שכלל עיטורים אמנותיים, כאשר במרכזה הוטבע סמל המשפחה והמילה "ירושלים". בסמל המשפחה הופיעה הסיסמה "הוֹדֵה וַחֲשׁוֹב"(THANK & THINK)  שהייתה סמל למורשת המשפחתית ולערכים שהנחו את מונטיפיורי.

מונטיפיורי השתמש במרכבה זו במסעותיו הרבים ברחבי אירופה, והגיע עימה אף לרוסיה במסעותיו לדאגה לרווחת היהודים במדינות אלו. עם זאת, במסעותיו בארץ ישראל, הוא לא השתמש במרכבה בשל מצב הדרכים הירוד והעדיף לשכור עגלה מקומית שתתאים לתנאי השטח הקשים. בנוסף, במרכבה היה תא מיוחד לאחסון מזון, שבו השתשמו בני הזוג מונטיפיורי כדי לשמור על כשרות במהלך מסעותיהם בעולם. המרכבה המותאמת אישית הקלה על בני הזוג במסעותיהם, וגם הקלה על הוצאות המסע המרובות. המרכבה הייתה לא רק כלי תחבורה אלא גם סמל למעמדו ולמחויבותו לשיפור תנאי החיים של היהודים בכל מקום שבו היה.

לאחר מותו של מונטיפיורי, המרכבה עברה ידיים רבות: היא נמכרה במכירה פומבית בווינה על ידי מממשי צוואתו של מונטיפיורי ב-1909 ונרכשה על ידי בוריס שץ עבור בית הספר לאומנות בצלאל בירושלים. המרכבה הובאה לירושלים ונשמרה מחוץ לבנין בצלאל. בשנות ה-60 שופצה המרכבה והוצגה לציבור במשכנות שאננים. בשנות ה-60 הוצגה המרכבה לציבור ליד טחנת הרוח במשכנות שאננים. בשנות ה-80 שופצה שוב יחד עם טחנת הרוח, שבה הוקם מוזיאון לתולדות חייו של מונטיפיורי. בשנת 1986 הוצתה המרכבה ונשרפה, אך שוחזרה מחדש ב-1990 וכיום מוצגת מאחורי זכוכית משוריינת.

יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף שושנה הלוי
יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף שושנה הלוי

המרכבה של מונטיפיורי מהווה חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית וההיסטורית של העיר, ומושכת אליה מבקרים רבים המגיעים ללמוד על דמותו של מונטיפיורי ועל תרומתו המשמעותית ליהדות ולארץ ישראל. המרכבה של מונטיפיורי הפכה למזוהה איתו כמעט כמו טחנת הקמח במשכנות שאננים. השיר "השר משה מונטיפיורי" של חיים חפר תרם רבות לזיכרון דמותו של השר, והמרכבה לוקחת חלק חשוב בסיפור חייו:

 

והוא עלה למרכבה ו"דיו" לסוסים אמר
ופה מתן בסתר ושמה נדבה
פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה
ולכל היהודים שמחה וגאווה
וכל הכבוד לשר, וכל הכבוד לשר!

 

מילות השיר מדגישות את הוקרת הכבוד של הציבור לפועלו של מונטיפיורי ולתרומתו העצומה לחברה היהודית. המרכבה, הנזכרת בפזמון השיר, מסמלת את מסעותיו והישגיו, ומשמשת כתזכורת חיה לערכים ולאידיאלים שהנחו אותו במהלך חייו.

 

בתמונות: תמונות של מרכבתו של מונטיפיורי, עם סמל המשפחה מוטבע עליהן, שצולמו בין השנים 1820-1825. התמונות נמצאות באוסף שושנה הלוי, יד בן צבי (רא"י). וזמינות בקטלוג הספרייה.

טחנת הקמח ומשכנות שאננים

טחנת הקמח ושכונת משכנות שאננים הן המפעל המוכר ביותר מפעולו של מונטיפיורי, ונקשרו בהן משמעויות סמליות רבות של השלב הראשון ביציאה מהחומות וייסוד היישוב החדש בארץ ישראל. עם זאת, הן נבנו בלית ברירה לאחר מאבק פוליטי בין עסקנים יהודיים, ונכשלו במבחן התוצאה – טחנת הקמח פסקה מלעבוד לאחר כשנתיים, והבתים נותרו נטושים שנים רבות. למרות זאת, הפכה טחנת הקמח לסמל של התחדשות יהודית ושל פריצת גבולות.

סיפור השכונה מתחיל בשנת 1855 כאשר מונטיפיורי הגיע לביקורו השלישי בארץ עם סכום רב מצוואתו של יהודה טורא, שנועד לבנייה בארץ ישראל. בתחילה תכנן מונטיפיורי להקים בית חולים יהודי, אך לאחר שקדמה אותו משפחת רוטשילד, שינתה התוכנית להקמת טחנת קמח ושורת בתים עם גינות. טחנת הקמח נועדה להוזיל את מחירי המחייה בירושלים, והבתים עם הגינות נועדו לנזקקים, במטרה לספק להם תעסוקה ומזון. 

עם זאת, התושבים חששו להתגורר מחוץ לחומות והיו מגיעים רק בשעות היום, והטחנה נסגרה לאחר כשנתיים בשל קשיי תפעול. עם התרחבות העיר החדשה, נשמרה התיישבות קבועה בשכונה למרות הצקות מהשכנים הערבים. במלחמת השחרור, הפכה השכונה למוקד קרבות והטחנה שימשה כנקודת תצפית. לאחר המלחמה, השכונה שוקמה והוקצתה לעולים חדשים. לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, הפכה משכנות שאננים למקום מפגש לאירועי תרבות וימין משה למוקד מגורים לאנשי ספרות, אמנות ורוח. כך עברה השכונה מהיותה שכונת ספר למוקד אומנות ורוח.

 

בתמונה: החוזה בין סר משה מונטיפיורי לוויליאם אי. סמית' להקמת בתי המחסה במשכנות שאננים. כריכת המסמך, חתימתו של מונטיפיורי, ואיור של השטח הנמכר. לפריט בקטלוג

ארכיון מונטיפיורי
ארכיון מונטיפיורי

ספרים על מונטיפיורי

שאלות נפוצות

מונטיפיורי היה איש כספים מצליח ונדבן ידוע. הוא כיהן כחבר במועצת המנהלים של בנקים וחברות ביטוח, ובשנת 1837 נבחר לתפקיד השריף של לונדון, תפקיד שהביא לו כבוד רב וקרבה למלכה ויקטוריה שהעניקה לו תואר אבירות.

מונטיפיורי ניצל את קשריו הפוליטיים והכלכליים כדי להתערב לטובת יהודים נרדפים, כפי שעשה בעקבות עלילת דמשק וברדיפות ברוסיה ובמרוקו. הוא נהג להגיע פיזית למקומות אלו כדי להיפגש עם שליטים ולהגן על זכויות היהודים.

מונטיפיורי ביקש לשנות את המבנה הכלכלי של היישוב על ידי עידוד יצרנות. הוא הקים מפעלים, ביניהם טחנת הקמח המפורסמת בירושלים, רכש פרדס ליד יפו וקידם יוזמות חקלאיות ותעשייתיות כדי לספק ליהודים מקורות פרנסה עצמאיים.

בשנת 1860 הקים מונטיפיורי את שכונת משכנות שאננים, שהייתה השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. פרויקט זה היווה את תחילת היציאה מהחומות והתרחבותה של ירושלים המודרנית.

באוספי הספרייה ניתן למצוא את יומניו האישיים של מונטיפיורי, התכתבויות עם מנהיגים ושליטים בעולם, וכן תעודות וכתבי יד המתעדים את פעילותו הציבורית והנדבנית הענפה.

בספרייה שמורים מכתבים רשמיים ותכתובות המעידים על הערכתה של המלכה ויקטוריה כלפיו, כולל מסמכים הקשורים להענקת תואר האבירות (Sir) והתואר ברון, שניתנו לו על פועלו ההומניטרי.

אוסף הספרייה כולל דיוקנאות של מונטיפיורי, איורים של טחנת הקמח וכרזות היסטוריות המתארות אירועים מרכזיים בחייו, כמו גם את מרכבת הנסיעות המפורסמת שלו ששימשה אותו במסעותיו בארץ.

מונטיפיורי ערך חמישה מפקדי אוכלוסין מפורטים (הידועים כמפקדי מונטיפיורי) בשנים 1839–1875. מפקדים אלו מהווים מקור היסטורי וגנאלוגי חסר תחליף להבנת הרכב האוכלוסייה היהודית בארץ במאה ה-19.

הוא תמך בהקמת בתי ספר ששילבו לימודי חול ומלאכה לצד לימודי קודש, וסייע במימון שירותי רפואה ובתי חולים, מתוך תפיסה שיש לשפר את איכות החיים והחינוך של הקהילה היהודית.

מונטיפיורי מתואר כדמות שגישרה בין יהדות המערב ליהדות המזרח, וכמי שזכה להערצה בקרב כל זרמי היהדות בזכות מסירותו חסרת הפשרות להגנה על יהודים באשר הם, ללא קשר למיקומם הגיאוגרפי.