|
בני היכלא / האר"י בְּנֵי הֵיכָלָא דִּכְסִיפִין {{בני היכל הנכספים}} לְמֶחֱזֵי זִיו דִּזְעֵיר אַנְפִּין {{לחזות בזיו זעיר אנפין}} יְהוֹן הָכָא בְּהַאי תַּכָּא {{יהיו נא בזה השולחן}} דְּבֵהּ מַלְכָּא בְּגִלוּפִין {{שבו מלך בגלופין}} צְבוּ לַחֲדָא בְּהַאי וַעֲדָא {{רצו מאד בזה הויעוד}} בְּגוֹ עִירִין וְכָל גַּדְפִין {{בתוך עדת מלאכים וכל כנפיים}} חֲדוּ הַשְׁתָּא בְּהַאי שַׁעְתָּא {{שמחו עתה בזו השעה}} דְּבֵהּ רַעֲוָא וְלֵית זַעֲפִין {{שבה רצון ואין זעף}} קְרִיבוּ לִי חֲזוּ חֵילִי {{קרבו אלי ראו כוחי}} דְּלֵית דִּינִין דִּתְקִיפִין {{שאין דינים התקפים}} לְבַר נַטְלִין וְלָא עָאלִין {{לחוץ נוסעים ולפנים אין באים}} הַנֵּי כַלְבִּין דַּחֲצִיפִין {{אותם כלבים חצופים}} וְהָא אַזְמִין עַתִּיק יוֹמִין לְמִנְחָה (לְמִצְחֵהּ) {{והנה אזמין עתיק יומין למנחה (את מצחו)}} עֲדֵי יְהוֹן חַלְפִין {{עד יהיו חולפים}} רְעוּ דִילֵיהּ דְּגַלֵּי לֵהּ {{רצון שלו שגילהו}} לְבַטָּלָא בְּכָל קְלִיפִין {{לבטל כל קליפות}} יְשַׁוֵּי לוֹן בְּנֻקְבֵיהוֹן {{יתן אותם בנקרתם}} וִיטַּמְרוּן בְּגוֹ כֵפִין {{וייטמנו בכל סלעים}} אֲרֵי הַשְׁתָּא בְּמִנְחָתָא {{כי כך עתה בשעת מנחה}} בְּחֶדְוָתָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין {{בחדוותו של זעיר אנפין}} |
|
השבת היא נקודת השיא של השבוע. כל ימות השבוע ניזונים מהשבת שעברה ומזינים את השבת המתקרבת. השבת היא הנקודה שבה מתאפשר החיבור של שמים וארץ, של כנסת ישראל – עם ישראל וקודשא בריך הוא, של פנים שונות של האלוהות, של ספירות שונות. זהו זמן הזיווג, זמן של חיבור, זמן של עמידה פנים אל פנים אליו מייחלים. כל שאר הזמן האדם עובד על מנת לאפשר לזיווג להתרחש. אך גם השבת אינה מקשה אחת של זמן. בשבת שלוש סעודות, כאשר כל סעודה מהווה שיא בזמן – בכל סעודה מתרחש זיווג אחר, זיווג של פנים אחרות. האר"י הקדוש שחי בצפת במאה ה-16, חיבר פיוט לכל סעודה. לפני כל סעודה נהוג לשורר את הפיוט העוסק במהות המיוחדת של אותו זמן ספציפי. בני היכלא הוא הפיוט המקדים את הסעודה השלישית. השימוש בביטוי בני היכלא נזכר דוקא בזמר לסעודה שלישית, כיוון שהסועד את שלוש הסעודות זוכה לתארים אלו, והמחסיר סעודה אחת פוגם בכל שלושת התארים. על כן בני היכלא הם ישראל הסועדים שלוש סעודות שבת. |
| • בְּנֵי הֵיכָלָא דִּכְסִיפִין – בני ההיכל הנכספים. ההיכל הוא היכל המלך, שהוא המלכות. כל סעודת שבת מכוונת כנגד פרצוף אחר באלוהות, ובכל סעודה מתגלה אור ויורד שפע המיוחד לאותו פרצוף ומשפיע על ימות השבוע. סעודת ערב שבת היא כנגד המלכות, סעודת יום שבת כנגד עתיק יומין וסעודה שלישית כנגד זעיר אנפין. באכילת סעודת ערב שבת מגלים ישראל שהם בני ההיכל, בני המלכות. באכילת סעודת יום שבת מגלים שהם בני האמונה (כנגד הארת עולם האצילות בסעודה זו, שנקרא גם עולם האמונה) ובאכילת סעודה שלישית מגלים ישראל שהם בני המלך שהוא זעיר אנפין. השימוש בביטוי בני היכלא נזכר דוקא בזמר לסעודה שלישית, כיוון שהסועד את שלוש הסעודות זוכה לתארים אלו, והמחסיר סעודה אחת פוגם בכל שלושת התארים. על כן בני היכלא הם ישראל הסועדים שלוש סעודות שבת. כפי שמופיע בזוהר, פרשת יתרו פ"ח ע"ב: "תא חזי (=בוא וראה), בסעודתי אלין (=בסעודות אלו [של שבת, אם מקיימים את כולן כראוי]) אשתמודעון ישראל דאינון בני מלכא (=ניכרים ישראל שהם בני המלך), דאינון מהיכלא דמלכא (=שהם מהיכל המלכות), דאינון בני מהימנותא (שהם בני האמונה), ומאן דפגים חד סעודתא מנייהו (=ומי שפוגם [ומחסר] אפילו סעודה אחת), אחזי פגימותא לעילא (=מראה פגם למעלה), ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עלאה הוא (=וזה מראה עצמו שאינו מבני המלך העליון), דלאו מבני היכלא דמלכא הוא (=ואינו מבני היכל המלך), דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא (=ואינו מזרע הקודש של ישראל)". • לְמֶחֱזֵי זִיו דִּזְעֵיר אַנְפִּין – לחזות בזיו זעיר אנפין. סעודה שלישית היא כנגד גילוי של פרצוף זעיר אנפין. וכפי שמתואר בזוהר (שם): "בסעודתא תליתאה דשבתא (=בסעודה שלישית של שבת) כתיב, 'והאכלתיך נחלת יעקב אביך', דא (=זו) היא סעודתא דזעיר אנפין (=הסעודה של זעיר אנפין) דהוי בשלימותא (=שהוא נשלם)". פרצוף זעיר אנפין, הנקרא יעקב, נשלם בסעודה זו, שאז עולה לפרצוף עתיקא קדישא וניזון שם מהאורות, ומזון זה הוא נחלתו, "נחלת יעקב", וזהו שכתוב "והאכלתיך נחלת יעקב". • יְהוֹן הָכָא בְּהַאי תַּכָּא – יהיו נא בזה השולחן. בני ההיכל הנכספים לראות את זיו הזעיר אנפין יהיו בזה השולחן שסעודתו כנגד הזעיר אנפין. • דְּבֵהּ מַלְכָּא בְּגִלוּפִין – שבו המלך חקוק, מגולף. לשון גילופין בזהר משמעה חקוק, רשום, מצוייר. • צְבוּ לַחֲדָא בְּהַאי וַעֲדָא – רצו מאד בזה הויעוד, המפגש. • בְּגוֹ עִירִין וְכָל גַּדְפִין – בתוך עדת מלאכים וכל כנפיהם. • חֲדוּ הַשְׁתָּא בְּהַאי שַׁעְתָּא – שמחו עתה בזו השעה, שעת מנחה של שבת. • דְּבֵהּ רַעֲוָא וְלֵית זַעֲפִין – שבה רצון ואין כעס. על פי הזוהר שם, שעת המנחה בכל יום היא שעה של דין. לא כן בשבת, שבה שעה זו היא שעת רעוא דרעוין – היינו רצון הרצונות, שעת רצון גדולה וחשובה מאד. כפי שמופיע בזהר (חלק ב פח, ע"ב): "תא חזי (=בוא וראה), בכל שיתא יומי דשבתא (=ששת ימי השבוע) כד מטא שעתא דצלותא דמנחה (כשמגיעה שעת תפילת מנחה), דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין (=דין חזק שולט [מצד הגבורה דיצחק] וכל הדינים מתפשטים [ממנו עד החיצונים וכולם מתעוררים לפעול דין]), אבל ביומא דשבתא (=ביום השבת) כד מטא עידן דצלותא דמנחה (=כשמגיעה שעת תפילת מנחה), רעוא דרעוין אשתכח (=אז נמצא הרצון של כל הרצונות [שהוא שורש כל הרצונות, מצוי בתיקוניו]), ועתיקא קדישא גליא רצון דיליה (=מגלה את הרצון שלו), וכל דינין מתכפיין (=וכל הדינים [בין דינים עליונים של קדושה ובין דינים התחתונים של החיצונים] נכפים ונכנעים), ומשתכח רעותא וחידו בכלא (=ונמצא רצון ושמחה בכל [העולמות]). • קְרִיבוּ לִי חֲזוּ חֵילִי – קרבו אלי וראו כוחי. יתכן שאלו דבריו של הזעיר אנפין. • דְּלֵית דִּינִין דִּתְקִיפִין – שאין הדינים תקפים, שולטים. • לְבַר נַטְלִין וְלָא עָאלִין – יוצאים החוצה ולא נכנסים פנימה. • הַנֵּי כַלְבִּין דַּחֲצִיפִין – אותם כלבים חצופים. הכוונה לכוחות הסטרא אחרא שבשבת אין להם שליטה. • וְהָא אַזְמִין עַתִּיק יוֹמִין לְמִנְחָה (לְמִצְחֵהּ) - והנה אזמין עתיק יומין למנחה (את מצחו). מצחו של העתיק יומין נקרא רצון. לכן, בשעת מנחה של שבת, שעת רצון הרצונות, מזמינים את העתיק יומין. מצחו של הזעיר אנפין, המסמל את רצונו של הזעיר אנפין, מכוון כנגד מצחו של העתיקא קדישא כדי שיוכל לקבל מרצונו. לכן מזמינים העתיק ומצחו אל מול מצחו של הזעיר אנפין. כפי שמופיע בזוהר חלק ג, קכ"ט ע"א: "מצחא דגולגלתא (=המצח שבגולגולת [שבאריך אנפין – הוא עתיקא קדישא]) רעוא דרעוין (=[נקרא] רצון כל הרצונות [לפי שהוא הרצון הראשון והשורש של כל הרצונות שלמטה ממנו]), רעותא דזעיר אנפין ([עד שגם המצח – (הרצון של הזעיר אנפין) מכוון כנגד מצח הרצון של האריך אנפין]), לקבלי ההוא רעותא (=[כדי (שיקבל הארה ממנו) בעת שראוי לקבל], דכתיב (שמות כח לח) 'והיה על מצחו תמיד לרצון...' [על מצחו שלזעיר אנפין למצחו של אריך אנפין]". • עֲדֵי יְהוֹן חַלְפִין – עד יהיו חולפין. עד שיעבור ויחלוף זמן הרצון, הוא שעת מנחה. • רְעוּ דִילֵיהּ דְּגַלֵּי לֵהּ – הרצון העליון שמתגלה בשעה זו. • לְבַטָּלָא בְּכָל קְלִיפִין – רצון זה מבטל כל הקליפות. • יְשַׁוֵּי לוֹן בְּנֻקְבֵיהוֹן וִיטַּמְרוּן בְּגוֹ כֵפִין – יתן אותם בנקרות, וייטמנו בתוך סלעים. בכניסת שבת ארבע הקליפות – קליפת נגה ושלוש קליפות טמאות, נכנסות לנקרה של התהום הגדול, שהוא מקומם, ויושבות שם עד מוצאי שבת, ללא יכולת לשלוט בעולם. כפי שמופיע בזוהר חלק ב, ר"ג, ע"ב": "תא חזי (=בוא וראה), ביומא שתיתאה (=ביום השישי), כד מטא זמנא דערב (=כשמגיע הזמן של לפנות ערב [סמוך לשבת]), דליג לגו ההוא (נ"א מדורא) נהורא דאשא (=קופצת מדורת האש ההיא), וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין (=ועולה למעלה ליכנס עם הגוונים [שהם שלש הקליפות הטמאות ורוצה להיכנס והכלל בקדושה כדי לקבל שפע לפרנסתה]), כדין מתתקנין ישראל לתתא (=אז מתקנים ישראל למטה), ומסדרין סעודתין (=ומסדרים ומכינים את סעודות [השבת]), ומתקנין פתורין כל חד וחד פתוריה (=ומכינים ועורכים את השולחנות כל אחד את שולחנו), כדין חד שלהובא נפיק (=[וזה גורם (כי אז שלהבת אחת) מגבורה עליונה (יוצאת]), ובטש בההוא מדורא (=ומכה במדורת אש ההיא [של הנוגה ומורידה למטה]), כיון דבטש ביה (=כוון שהיכה בה), מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא (=מתגלגלת אותה שלהבת עם המדורה ההיא), ועאלין בנוקבא דתהומא רבא (=ונכנסות בנקב של התהום הגדול), ואתטמרן ויתבת תמן (=ונטמנות ויושבות שם [עד מוצאי שבת]). • אֲרֵי הַשְׁתָּא בְּמִנְחָתָא – כי כך עתה בשעת מנחה. • בְּחֶדְוָתָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין – בשמחתו של הזעיר אנפין, בעל הסעודה השלישית. |
| לחן זה, המושר למילות הפיוט "בני היכלא" בתחילת הסעודה השלישית בשבת בכל בתי הכנסיות והמניינים של חב"ד בעולם, מיוחס לאדמו"ר הזקן, ויש אומרים שמחברו היה הרב החזן ר' הלל מפאריטש. |
| Title |
בני היכלא / חסידות חב"ד / משה טולשבסקי |
|---|---|
| Tradition |
חסידים - חסידות חב"ד |
| Melodic tradition |
בני היכלא / חסידות חב"ד |
| מאפייני הקלטה -eng |
הקלטת שדה |
| Scale |
כללי |
| Cycle of the Year |
לכל עת |
| Prayer Time |
אחר |
| Composer |
ללא מלחין ידוע |
| Language |
עברית |
| Performance Rating |
1 |
תנאי השימוש:
This item is subject to copyright law and/or the terms of an agreement. All of the following are prohibited unless written permission from the copyright owner and the owner of the collection is obtained: Reproduction, publication, distribution, public performance, broadcasting, dissemination via the Internet or by any other means, and creating a derivative work of the item (for example, translation, modification or adaptation) in any form or by any means, whether digital or physical.
Notwithstanding the above, the user is entitled to make any permitted uses as defined in the Israeli Copyright Law (5768-2007), such as “fair use”. In any case, the name(s) of the creator(s) must be specified when making use of their work. It is forbidden to harm the author’s dignity or reputation by means of altering the item or damaging the item.
Use of the item is also subject to the terms of use of the Piyut and Prayer website.
If you believe that there is an error in the information above, or in case of any concern of copyright infringement in connection with this item, please contact us by e-mail: [email protected]
Have more information? Found a mistake?
