כשהיה יעקב אורלנד בן 5, ניצל מפוגרום אכזרי שהתרחש בעיירת מגוריו באוקראינה. כמה מבני משפחתו נרצחו לנגד עיניו. אותות הטראומה חלחלו לרבים משיריו, לרוב לא באופן מפורש. השיר "אני נושא עמי" שפורסם בספרו הראשון "אילן ברוח" (1939) עוסק בניסיונות לשכוח, להדחיק ולברוח מהזיכרונות ומהמראות המזוויעים להם היה עד. הצירוף "צער השתיקה" מתייחס, כפי הנראה, לשתיקה שהצילה אותו כשהסתתר בזמן שהפורעים רצחו את קרוביו. בעולמו של אורלנד הבוגר, מוכה האימה, השושנים קמלו, והחיוך הוא מנת חלקם של הרחובות בלבד, לא של האנשים. האמירה "בחלומות ההם נרדים את עברנו" מבטאת את הרצון להדחיק את העבר. אבל הדובר יודע שההדחקה היא זמנית בלבד: "עד שיום אחד, גבוה ומוכר / ייפול שוב בנשיקות על צווארנו". במילים אחרות, אורלנד מביע תקווה שיום אחד יוכל להשלים עם העבר, ושהפגישה המחודשת עמו תתגלה כפחות קשה ומאיימת, בדומה לפגישת עשיו ויעקב, שנפלו זה על צווארי זה, התנשקו ובכו. את השיר הלחין דוד זהבי כעשור לאחר שפורסם, ולמרות שבוצע בפי חנה רובינא על במות שונות לאחר הלחנתו, הוא הוקלט לראשונה באמצע שנות ה-70', סמוך למותו של המלחין, ע"י שלמה ארצי. ; השיר נכלל בספר שיריו הראשון של יעקב אורלנד "אילן ברוח" שיצא ב-1938 והוא הולחן על ידי דוד זהבי זמן קצר לאחר פרסומו. חנה רובינא שרה אותו במסיבות של אנשי "הבימה" בסוף שנות ה-30. אולם הקלטתו הראשונה התבצעה רק ב-1977 לאחר ששלמה ארצי קיבל אותו מרעייתו של זהבי, שהגדירה אותו כשיר נשכח. ארצי גאל את השיר והקליט אותו לאלבום משירי דוד זהבי "שלא יגמר לעולם..." שהוגש למלחין ממש בהיותו על ערש דווי והוא בן 67. כמו כן השיר יצא באלבומו של שלמה ארצי "מקום" (מתוך עמוד ה-YouTube של השיר).
|