|
אכלו משמנים / סימן אברהם אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וְסוֹלֶת רְבוּכָה תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה שַׁבָּת וַחֲנוּכָּה הַאי הַאי בֵּית כּוֹר תִּמְכּוֹר תַּחְכּוֹר תִּשְׂכּוֹר בֵּית כּוֹר לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת חֲנֻכָּה בַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים בְּשַׁפּוּדִים צְלוּיִם וְכָלִיל לָאִישִׁים אֶחָד מִן הַמְנוּיִם הַאי הַאי בֵּית כּוֹר תִּמְכּוֹר תַּחְכּוֹר תִּשְׂכּוֹר בֵּית כּוֹר לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת חֲנֻכָּה רַךְ וָטוֹב וְשָׁמֵן צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עֲנוּ וְאִמְרוּ אָמֵן וְאִכְלוּ בְּדִיצוֹת הַאי הַאי בֵּית כּוֹר תִּמְכּוֹר תַּחְכּוֹר תִּשְׂכּוֹר בֵּית כּוֹר לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת חֲנֻכָּה הַקּוֹלוֹת יֶחֱדָלוּן מִנִּסּוּךְ הַמָּיִם בְּבֵית הַיַּיִן נָלוּן בְּכֹל יוֹם פַּעֲמָיִם הַאי הַאי בֵּית כּוֹר תִּמְכּוֹר תַּחְכּוֹר תִּשְׂכּוֹר בֵּית כּוֹר לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת חֲנֻכָּה מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים תְּצִּלֶנָה אָזְנֵיכֶם וְכָל מִשְׁרַת דַּם עֲנָבִים לֹא יָמוּשׁ מִפִּיכֶם הַאי הַאי בֵּית כּוֹר תִּמְכּוֹר תַּחְכּוֹר תִּשְׂכּוֹר בֵּית כּוֹר לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת חֲנֻכָּה |
|
פיוט אשכנזי לחנוכה שנתחבר לכל המאוחר בראשית המאה ה-15 אם לא קודם לכן, בידי פייטן אנונימי בשם אברהם (שמו חתום בראשי המחרוזות). הפיוט מעודד את שומעיו לקיים סעודה מפוארת ועשירה לכבוד חג החנוכה, ולהרבות בה בשתיית יין; באירוניה לא מבוטלת ובלשון הומוריסטית קורא המחבר להמיר את קולות המים – ביין: "הַקּוֹלוֹת יֶחֱדָלוּן מִנִּסּוּךְ הַמָּיִם / בְּבֵית הַיַּיִן נָלוּן בְּכֹל יוֹם פַּעֲמָיִם". השיר עורר תרעומת רבה בקרב בעלי הלכה ואחרים, שהתנגדו לאופי החגיגה המשוחררת מכל רסן המתוארת בו, והסתייגו גם מעצם ההנחה שיש לאכול סעודה גדולה בחנוכה – הנחה שמבחינה הלכתית היא כנראה חסרת כל בסיס מוצק; אולם כוחו של השיר היה כנראה גדול יותר, והוא המשיך להיות מושר בחוגים אשכנזיים שונים, לרבות בקרב אדמו"רים חסידיים שמצאו בו כוונות נסתרות ונעלות. אך נדמה כי דווקא בפשטותו – המשעשעת, המבודחת – פותח השיר פתח למרכיב מסוים של חוויית חגי ישראל, מרכיב שעל פי רוב נדחק לשוליים: שמחת החג המשוחררת, המתפרצת, המתקיימת לעתים בדפוסים שונים במקצת מן הדפוסים המקובלים בהלכה הרשמית. נדמה כי לפנינו דוגמא הממחישה את כוחו של הפיוט, כתופעה דתית ותרבותית העומדת בחוסנה גם בפני ביקורות נוקבות, ומשתמרת והולכת מדור לדור; חיבתו של פיוטנו בקהילות בהן נהגו לשיר אותו, כמו גם חיותו המיוחדת – הבאה לו במקרה זה אולי דווקא מהיותו היתולי ומבודח – הקנו לו, למרות הכל, עמידה של קבע במסורת הפיוט |
| • אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וְסוֹלֶת רְבוּכָה – השיר נפתח בדברי עידוד לסעודה חגיגית ודשנה. מילות הטור לקוחות מדברי עזרא הסופר המנחה את העם כיצד לנהוג ביום חגם (ח, י): וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. פסוק זה נדרש בחז"ל לעניין שמחת יום טוב בכללותה (תלמוד בבלי, ביצה, טו ע"ב). 'סוֹלֶת' היא אחד המרכיבים בקרבנות המִנחה שבתורה. ראו למשל ויקרא (ב, ה): וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה; 'רְבוּכָה' – מלשון הכתוב ביחס לקרבן התודה (ויקרא ז, יב): אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. לצירוף 'סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת' הוצעו כמה פירושים (ראו תלמוד בבלי זבחים, נ ע"א, ורש"י שם), ביניהם – חלות מבושלות במים, וחלות בלולות בשמן. • תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה – ממרכיבי קרבנות העוף בתורה. ראו למשל ויקרא (א, יד): וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. תיאור סעודת החג במונחים הלקוחים מעולם הקרבנות אמור כנראה לשוות לה אופי עשיר (אף שקרבנות המנחה והעוף כשלעצמם הם דווקא מהקרבנות הזולים יותר). • שַׁבָּת וַחֲנוּכָּה – מועד הסעודה הוא 'שַׁבָּת וַחֲנוּכָּה', וקשה לדעת אם הפייטן מתכוון לשבת חנוכה דווקא, או שהוא כורך כאן שתי סעודות שונות העומדות כל אחת לעצמה. • הַאי הַאי – מילות קריאה הפותחות את הפזמון החוזר [=רפרין] של השיר. • בֵּית כּוֹר – שטח אדמה גדול המספיק לזריעת תבואה במידת כור (ראו תלמוד בבלי, בבא-בתרא, ז ע"א. 'כּוֹר' הוא מידת נפח גדולה יחסית, המוערכת במושגי זמננו כקרובה ל-400 ליטר). • תִּמְכּוֹר תַּחְכּוֹר תִּשְׂכּוֹר בֵּית כּוֹר לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת חֲנֻכָּה – הפזמון החוזר של השיר קורא לשומעים להשקיע ממון רב בסעודת חנוכה. יש מי שעליו למכור את שדהו ('תִּמְכּוֹר'), ויש מי שעליו לרכוש שדה בחכירה או בשכירות לשם כך. הסיום 'לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת חֲנֻכָּה' ממקד את סעודת החנוכה המפוארת המתוארת בשיר דווקא בשבת חנוכה, אך ככל הנראה זו היא תוספת מאוחרת ללשונו המקורית, הבאה להתמודד עם הקושי בכך שאין חיוב הלכתי לסעודה מיוחדת בחנוכה; ונראה שמתחילתו כיוון השיר לסעודת חנוכה בכלל, חרף היעדר החיוב ההלכתי לכך. • בַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים בְּשַׁפּוּדִים צְלוּיִם – ברבורים מפוטמים (וראו תלמוד בבלי בבא-מציעא, פו ע"ב), כאותם שהיו מונחים על שולחן סעודתו המפוארת של שלמה המלך בכל יום (מלכים א, ה, ב-ג): וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים. הרמז לסעודת שלמה, שהיא סמל ואב-טיפוס במסורת היהודית לסעודה עשירה (ראו משנה בבא-מציעא, פ"ז מ"א), מחזק כמובן אף הוא את רושם עשירותה של הסעודה לה קורא השיר. • וְכָלִיל לָאִישִׁים אֶחָד מִן הַמְנוּיִם – 'כָלִיל לָאִישִׁים' הוא תיאורו של קרבן העולה כולו באש המזבח, מבלי שמי שהביאו זוכה לאכול ממנו (ראו משנה זבחים, פ"י מ"ב); אלא שהשימוש במושג כאן הוא אירוני, שכן אותם ברבורים אבוסים הנצלים באש אינם עולים כקרבן לשמים, אלא נאכלים כולם על ידי ה-'אִישִׁים' (כאן במשמעות של איש ולא של אש), 'אֶחָד מִן הַמְנוּיִם', כלומר – אחד מאנשי החבורה המשתתפת בסעודה. המונח 'מְנוּיִם' לקוח מהלכות קרבן פסח, המוקרב על ידי חבורות חבורות של אנשים. בשירנו הוא משקף את ההיבט החברתי שבסעודת החג. • רַךְ וָטוֹב וְשָׁמֵן צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת – בנוסף לעופות האבוסים, ממליץ השיר לאכול בסעודת חנוכה גם בשר דשן – 'רַךְ וָטוֹב וְשָׁמֵן' – כבשר שהגיש אברהם לפני המלאכים שביקרו אצלו (בראשית יח, ז): וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. כמו הברבורים, גם הבשר ראוי להיות מוגש צלוי; הצירוף 'צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת' שב ומזכיר את קרבן פסח, ככתוב (שמות יב, ח): וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ואין לתמוה על שמשוררנו מזכיר אכילת מצות בחנוכה, שכן איזכור זה נועד בעיקרו להעצים את המימד ההומוריסטי שבשיר. • עֲנוּ וְאִמְרוּ אָמֵן וְאִכְלוּ בְּדִיצוֹת – המשורר רומז כאן כנראה לברכות התחלת הסעודה ('על נטילת ידיים' ו'המוציא'), עליהן מצופים הסועדים לענות ולומר 'אָמֵן', ולאחריהן – לאכול בשמחה ('בְּדִיצוֹת' – צורת רבים של 'דִּיצָה'. הטיה זו מוכרת גם ממקורות אחרים בני זמנו ותקופתו המשוערת של שירנו; ראו למשל בספר מהרי"ל, חכם אשכנזי בן המאה ה-14, הלכות אפיית המצות: "אבאר בשמחות ובדיצות הלכות עסק המצות"). לשון הטור מיוסדת כנראה על לשון פיוטו של שלמה הבבלי ליום הכיפורים, בו נאמר: "אחר גמר מיצוי / אכול בדיצוי וריצוי" (וראו פירוש תוספות למסכת שבת, קיד ע"ב, המזכירים פיוט זה). • הַקּוֹלוֹת יֶחֱדָלוּן מִנִּסּוּךְ הַמָּים – הדובר קורא למסובים שלא לדבר עוד על שתיית מים, אלא – כפי שנראה מיד בהמשך – על שתיית יין בלבד. היגד זה מעוצב כאן אף הוא בדרך אירונית, שכן מקור הביטוי 'הַקּוֹלוֹת יֶחֱדָלוּן' הוא בסיום מכת הברד במצרים (ראו שמות ט, כט: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ), ולא במשתה יין; בדומה לכך, גם 'נִּסּוּךְ הַמָּים' הוא ביטוי שמקורו שונה מן ההקשר המוענק לו בשיר, ומתייחס למרכיב מסוים במלאכת הקרבת הקרבנות במקדש. • בְּבֵית הַיַּיִן נָלוּן בְּכֹל יוֹם פַּעֲמָיִם – בהמשך לאמור בטור הקודם, במקום לדבר על שתיית מים, יש לישון בבית היין פעמיים, כלומר – להשתקע בתוך אווירת המשתה. המתח שבין המים והיין פרנס כמה וכמה משירי החול של משוררי ספרד, שהיין היה אצלם לנושא ומוטיב מפותח ביותר. ראו למשל "כִּכְלוֹת יֵינִי / תֵּרַד עֵינִי / פַּלְגֵי מַיִם" לר' שלמה אבן גבירול. • מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים תְּצִּלֶנָה אָזְנֵיכֶם – בהמשך למחרוזת הקודמת, שב הדובר ומדגיש את מעלת היין על המים, ואת התפקיד המרכזי שהוא מייעד לו בסעודת חנוכה: על המסובים להסתייג מן המים, ממש כשם ששומעי נבואת הזעם של ירמיהו היו מתרחקים ומזדעזעים מתוכנה (ירמיהו יט, ג): וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו. הצירוף 'מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים' לקוח ממזמור תהלים, בו הוא משמש לתיאור עוצמתו של האל (צג, ד): מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'. • וְכָל מִשְׁרַת דַּם עֲנָבִים לֹא יָמוּשׁ מִפִּיכֶם – בחתימת השיר מתגלה האירוניה שבשיר במלוא חריפותה: במקום המים מהם נתבקשו המסובים להתרחק, עליהם לשתות יין ללא הפסק. הצירוף 'מִשְׁרַת דַּם עֲנָבִים' מבוסס על לשון אחד האיסורים המוטלים על הנזיר לפי התורה (במדבר ו, ג): מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל (תיאור היין כ'דַּם עֲנָבִים' נשען אף הוא על המקרא – ראו למשל בראשית מט, יא); אלא שאם הפסוק אוסר על הנזיר לשתות יין, הרי ששירנו מעודד אנשים לשתות יין, כלומר – להתנהג באופן הפוך לגמרי ביחס להתנהגות הנזירית. אף קריאת העידוד 'לֹא יָמוּשׁ מִפִּיכֶם', הממליצה לסועדים שלא להפסיק לשתות, מקורה המקראי באזהרת הקדוש ברוך הוא ליהושע בן-נון ערב הכניסה לארץ (א, ח): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל; אלא שאם הפסוק המקראי מדבר על החובה שלא יסור ספר התורה מפי יהושע, הרי שמשוררנו משתמש בו כדי לבטא את ה'חובה' לשתיית יין בסעודה. |
| ניגון שמחה שחיבר האדמו"ר לשבת חנוכה. לניגון הזה קמה התנגדות בקרב הצדיקים מחוגים אחרים, שטענו שהפיוט נסוב רק אודות אכילה וזלילה. במשך הזמן הפך ניגון זה לניגון ריקוד ללא מלים. |
| عنوان |
אכלו משמנים / חסידות בובוב / צבי מסטבוים |
|---|---|
| تقليد |
חסידות צאנז - חסידות בובוב |
| لحن تراثي |
אכלו משמנים / חסידות בובוב |
| מאפייני הקלטה -ara |
הקלטת שדה |
| السلم الموسيقي |
כללי |
| دورة العام |
חנוכה |
| ملحن |
ללא מלחין ידוע |
| لغة |
עברית |
| مستوى الأداء |
15 |
תנאי השימוש:
تخضع هذه المادة لقانون حقوق النشر و/ أو شروط الاتفاقية. يُحظر كل ما يلي ما لم يتم الحصول على إذن كتابي من مالك حقوق الطبع والنشر ومالك المجموعة: الاستنساخ والنشر والتوزيع والأداء العام والبث والنشر عبر الإنترنت أو بأي وسيلة أخرى ، كذلك إنشاء عمل مشتق من البند (على سبيل المثال ، الترجمة أو التعديل أو التكيّف) بأي شكل أو بأي وسيلة، سواء كانت رقمية أو مادية.
على الرغم مما سبق، يحق للمستخدم القيام بأي استخدامات مسموح بها على النحو المحدد في قانون حقوق النشر الإسرائيلي (5768-2007)، مثل "الاستخدام العادل". في أي حال، يجب ذكر اسم (أسماء) القيّم (القيّمين) عند الاستفادة من عملهم. يحظر الإضرار بكرامة المؤلف أو سمعته عن طريق تغيير المادة أو الإضرار بها.
يخضع استخدام المادة أيضًا لشروط استخدام موقع.
إذا كان هنالك اعتقاد بوجود هناك خطأ في المعلومات الواردة أعلاه، أو في حالة وجود أية مخاوف بشأن انتهاك حقوق النشر فيما يتعلق بهذه المادة، يرجى التواصل معنا عبر البريد الإلكتروني: [email protected]
أتعرفون المزيد عن هذا العنصر؟ وجدتم خطأ ما؟
