קול מהלל יגדל

הפיוט נאמר כרשות כלומר כמבוא־הכנה, לקדיש בשלושת הרגלים במסורת יהודי צפון אפריקה, והדבר מתבטא בבירור בלשונו ("תמיד ויתגדל שמך ויתקדש במחנה" וכן "כי רב מאוד גם עיר וגם קדיש"). הפיוט נאמר לרוב לפני הקדיש בתפילת שחרית.

לאורך הדורות נכתבו פיוטים רבים מסוגה זו (למשל הפיוט המוכר "אגדלך" של ר' אברהם אבן עזרא), בפרט עבור אמירת הקדיש בזמנים מיוחדים - שבתות, מועדים וימים טובים, וזאת כדי להוסיף כוונה וחגיגיות לתפילות מרכזיות וכן כדי לזמן את המתפלל לגלות פנים חדשות בתפילות השגורות. כך מתקיים שיח יצירתי־רוחני בין תפילות הקבע ובין יצירה אישית מקורית של פייטני הדורות.

עם השנים, פסק נוהג זה ברוב הקהילות, הן מסיבות הלכתיות ( טענה שהפיוט יוצר "הפסק" ברצף התפילה) הן מסיבות של זמן (פעם היה זמן...). כיום ניתן לזהות התחלה של מגמה של השבת הפיוטים למקומם, גם בתוך התפילה. יחד עם זאת, נושא הפיוט שלפנינו - לגדל, לקדש ולשבח את הקב"ה הוא רחב, ומתוך כך יכול להיות מושר בכל עת וזמן.

מעבר למוטיבים מלשון הקדיש המשובצים בפיוט, ישנו גם קשר רעיוני בינו לקדיש ובפרט חצי הקדיש. בשונה מקדיש יתום (יהא שלמא) הנאמר מפי אבלים או קדיש תתקבל שלאחר התפילה, שכמו אוסף את כל הכוונות והתפילות ומבקש שיתקבלו, חצי הקדיש הוא מעין הכנה לתפילה, הנאמר תמיד לפניה. אם כן, כל עניין הרשות לקדיש הוא מעין הכנה להכנה, בבחינת שער לשער, בדומה להלכות בית הכנסת שחשוב שיהיו בו שני פתחים למעבר המתפלל טרם היכנסו לחלל התפילה.

פיוטנו נפתח בחיבור לזמן ולמקום - היום, שיר חדש פי יענה, כדי שתמיד שמך יתגדל, כאן, במחנה. משם, רוב הפיוט מוקדש לגעגוע לציון, למקדש, לגאולה, בשלל ביטויי געגוע: כלו לך...ליבי וגם עיני...תאבה נפשי.. ואתנה פני.... ופייטננו מושך חוט מההתגלות בחורב ובסיני אל המקדש בציון. המקדש שאבד, שדה אשר נחרש, מציאות של היעדר.

נדמה שמשפט המפתח בפיוט הוא: דֵּי גָּדְלְךָ, כָּל אִישׁ מִסַּפֵּרוֹ יִלְאֶה. כִּי רַב מְאֹד, גַּם עִיר וְגַם קַדִּישׁ.

המשורר משווה את עיר הקדש עם אמירת הקדיש: בשני המקרים ניסיון לספר בגדולת האין־סוף, ניסיון שמועד מלכתחילה להצלחה חלקית מאוד.

לשון הקדיש עוברת גם היא שלוש תחנות מרכזיות - להלל ולקדש את הקב"ה (יתגדל ויתקדש...) בקשה על הגאולה (ויצמח פורקנה ויקרב משיחה...) וההכרה שהקב"ה הוא מעבר לכל שבח והלל (לעילא מן כל ברכתא...), ואנו יכולים לנסות ולגעת בו רק ככל שבן אנוש יכול.

אם כן משורר הפיוט, הנמצא בגולה, ללא מקדש ועיר, כמו מנסה לומר שגם עיר הקדש כמו הקדיש יכולים רק לגעת במעט מסוד הקדושה: אִם עַל כְּרוּב יִדְאֶה וְיַעֲמֹד לְהַבִּיט דְּמוּת תַּרְשִׁישׁ (= ירושלים) יוּכַל וְלֹא יִרְאֶה בִּלְתִּי כְּבוֹד נָגְהָךְ. אין לנו מקדש פיזי, וגם אם היה, כוחו וכוחנו לגעת באין־סוף מוגבל, מי יבוא בתוכו ובתוך אש הסנה. אם כן, אנו מה נותר לנו: "תמיד יתקדש שמך במחנה", במעשינו ובתפילותינו, לקדש את שמו של הקב"ה במציאות, במחנה, כאן ועכשיו.