|
אוחילה לאל יחיש ישועה / ר' רפאל משה אלבז אוֹחִילָה לָאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ אָרַךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים נָקָם יָשִׁיב לְכָל עוֹשֵׂה רִשְׁעָה פִּי שְׁנַיִם יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ תִּרְדּוֹף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוָּאר הִגִּיעָה לִטְרוֹף טֶרֶף חִצָּיו שְׁנוּנִים יַרְעֵם בְּקוֹלוֹ כִּי עָלָה כַעְסוֹ אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ נִלְאֵיתִי נְשׂוֹא כָּל קִצִּין כָּלוּ חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ רְאֵה עָנְיִי כִי עֵת לְחֶנְנָה בָּא מוֹעֵד עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה גָּמַר חָסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים פְּרוּטָה כָלְתָה אִם תְּבַקְשֶׁנָּה חָכְמַת סוֹפְרִים וְּנבוֹנִים סָרְחָה אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ פָנָה אוֹהֵב שֹׁחַד רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה אוֹכְלֵי לַחְמוֹ כָרוּ לוֹ שׁוּחָה לֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה לַחְמוֹ וּמֵימָיו נֶאֶמָנִים בֵּן סוֹרֵר מוֹרֶה סוֹבֵא וְזוֹלֵל אַפּוֹ יֶחֱרֶה אָבִיו יְקַלֵּל אָב וָאֵם יַמְרֶה כְּבוֹדָם חִלֵּל לֹא יֵבוֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ בַּת בְּאִמָּהּ קָמָה יָדָהּ תָּרִים כַּלָּה בְחָמוֹת תָּעֵז פָּנִים מוֹכִיחַ אָדָם בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים חֲכַם חֲרָשִׁים וּנְשׂוּא פָנִים שְׂפַת אֱמֶת וָצֶדֶק נֶעְדָּרִים יַכְחִידֶנָּה תַחַת לְשׁוֹנוֹ וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים יֹקֶר יַאֲמִיר מָצוֹק וּמָצוֹר חָזָק מִשָּׁמִיר וּמֵחַלְמִישׁ צוּר שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר עָזוּב וְעָצוּר הָעָם בָּחַרְתָּ לָּךְ לְנַחֲלָה הֵן הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה דְּלָא כְּמַאן אָזְלָא מִדַּלְדְּלָא וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה נוֹרָא עֲלִילָה קַבֵּץ נִדָּחָה וְצוֹלֵעָה תַּעֲלֶה לָהּ רְפֻאוֹת תְּעָלָה וְעָצְמָה תַרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים תִּשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נַעֲלָה יוֹרֶה דֵעָה יָבִין שְׁמוּעָה רַחֵם תִּזְכּוֹר לְעַם לָךְ סְגֻלָּה אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים אֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא תִּנַּשֵּׂא מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא יֶחְסֶה בְצֵל כְּנָפֶיךָ סֶּלָה גּוֹי גַּם צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים |
|
פיוט מסוג 'קצידה' לשבת פרשת בא, המושר במסגרת שירת הבקשות של יהודי מרוקו. הפיוט נתחבר בידי ר' רפאל משה אלבז, תלמיד חכם ופייטן, בן למשפחת פייטנים נודעת, אשר חי בצפרו שבמרוקו במאה התשע-עשרה; שמו משוקע בראשי המחרוזות (אני רפאל משה). לאור המחרוזת החותמת את הפיוט, יתכן כי נועד לשמש במקורו מעין 'רשות' (פיוט הקדמה) לאמירת תפילת 'קדיש'. פייטננו מתאר בחריפות רבה את מצב האומה בדורו; בניגוד לפיוטים רבים אחרים המבכים את הגלות ומדגישים בעיקר את סבלם של ישראל בין האומות, נותן פיוט זה ביטוי גם לזווית מבט אחרת על המציאות: הוא מציג את עם ישראל כמי שהתדרדר והגיע לשפל המדרגה מבחינה מוסרית ודתית. תיאוריו הקשים רודפים זה את זה, מכים בשומע ואינם נותנים מנוח: "אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה / אוֹכְלֵי לַחְמוֹ כָרוּ לוֹ שׁוּחָה // ... // בֵּן סוֹרֵר מוֹרֶה סוֹבֵא וְזוֹלֵל / אַפּוֹ יֶחֱרֶה אָבִיו יְקַלֵּל // ... // לֹא יֵבוֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים / אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ". אולם תיאור זה, חרף הקושי שבו, לא בא כנראה לרפות את ידי שומעיו, ולהיחשב כתוכחה; באופן מפתיע, פיוט זה, לאור מקורותיו בספרות חז"ל, הוא פיוט אופטימי למדי: הנחת היסוד עליה הוא עומד היא שדורנו הוא דור של 'עקבתא דמשיחא' – דור בו עקבי המשיח כבר נשמעים אחר כותלנו, והנה הוא סמוך ונראה; בהתאם לתיאוריהם של חז"ל (בבלי, סנהדרין, צז ע"א), לפיהם "דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו", 'מתאמץ' הפייטן כביכול להבהיר מעל לכל ספק כי אכן הדור כולו חייב, וכי הגיע זמנו של משיח בן דוד להתגלות ולהביא עִמו גאולה. |
| • אוֹחִילָה לָאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה – אצפה לאל שימהר ויזרז ישועתו. שיבוץ פסוק מנבואת מיכה (ז, ז): וַאֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי. נבואת מיכה האמורה שימשה השראה ורקע לתיאור אחרית הימים במשנה (מסכת סוטה, פ"ט, מש' טו) העומדת ביסוד מחרוזות רבות בפיוטנו. הצירוף 'אוֹחִילָה לָאֵל' מהווה לשון פתיחה ידועה במסורת, בעקבות פיוט ה'רשות' (פיוט הקדמה) לתפילת עמידה בימים נוראים במנהג עדות רבות: "אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן". • יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ – האל יושיע בהיותו מחויב להבטחתו, אף אם אין אנו ראויים לכך. • אָרַךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים – הגלות ארכה כבר זמן רב מדי, ובינתיים אנו "שבעים" כבר מרוב צרות ורעות, ומלעגם של אויבינו השלווים הבוטחים בעצמם. הפייטן נשען על פסוקים מתהלים (קכג, ג-ד): חָנֵּנוּ ה' חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים, אך משבץ אותם על פי הפרפראזה שבפיוט לחנוכה 'מעוז צור': "רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי / בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה". הצרות הרבות עשויות גם להוות סימן אופטימי לכך שהגאולה מתקרבת, על פי התלמוד (בבלי סנהדרין, צח ע"א). • נָקָם יָשִׁיב לְכָל עוֹשֵׂה רִשְׁעָה – האל ינקום בכל מי שעושה מעשי רשע. שיבוץ משולב מפסוקים מספר דברים (לב, מג): וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ, ומספר מלאכי (ג, יט): כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. שני הפסוקים מתארים את אשר יקרה לרשעים באחרית הימים. • פִּי שְׁנַיִם יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ – אויבי ישראל יושמדו. שיבוץ פסוק מזכריה (יג, ח): וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. במקורו מתאר הפסוק כנראה את מות נביאי השקר, אויבי נביא האמת, ובשירנו הוא מוסב על האויבים כולם. משמעותו הראשונית של הצירוף 'פִּי שְׁנַיִם' בפסוק זה היא 'שני שליש' (וראו פירוש אבן-עזרא שם), ולא כבלשון ימינו. • תִּרְדּוֹף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה – האויבים יפלו בחרב אכזרית ומזיקה (על פי תהלים קמד, י). רמז ללשון מגילת איכה (ג, סו): תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'. • לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים – האויבים יהיו נתונים להרג. משחק מילים על הלשון בה מתוארת הקדשת הלויים לעבודת המקדש בספר במדבר (ח, טז): כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. אם בפסוק המקורי בא כפל הלשון 'נְתֻנִים נְתֻנִים' להדגיש את הזיקה המוחלטת שבין עובדי המקדש לקדוש ברוך הוא, הרי שבפיוט מטרתו להדגיש את חוסר יכולתם של הרשעים להימלט מיד האל. • יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה – הקדוש ברוך הוא ירומם את ישראל, השקועים כיום בשפל המדרגה. לאחר שתיאר את אשר יקרה לעמים המצרים לישראל באחרית הימים, עובר הפייטן מכאן ואילך לתאר את אשר יקרה לישראל עצמם בעידן זה. • חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ – ישראל הם בבחינת 'מקומו' ונחלתו של האל בעולם, רעיון שיסודו במקרא, ונזכר בשירת 'האזינו' (דברים לב, ט): כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. קרבה זו מחייבת את האל לגאול את ישראל. • חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוָּאר הִגִּיעָה – כעת ישראל נתונים לחרב אויביהם, המאיימת כבר להורגם. הצירוף 'עַד צַוָּאר הִגִּיעָה' מבוסס על לשון המקרא, אך שם הוא מתאר סכנת שיטפון, ולא חרב (ישעיהו ח, ז): וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל. • לִטְרוֹף טֶרֶף חִצָּיו שְׁנוּנִים – לא רק חרב האויב מאיימת על ישראל, אלא גם חיציו – ושניהם ביטויים מטאפוריים לסבל ולסכנה קיומית. לשון הטור מיוסדת על נבואת ישעיהו, המתארת כיצד העמים הם ככלי נשק ביד הקדוש ברוך הוא, כאשר הוא מבקש להעניש את עמו (ה, כח-כט): אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל. • יַרְעֵם בְּקוֹלוֹ כִּי עָלָה כַעְסוֹ – האויב כועס וקולו גובר, ובכך מאיים עוד יותר על ישראל. על פי ביטוי מקראי שמתאר במקורו את עוצמת האל דווקא (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע. • אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ נִלְאֵיתִי נְשׂוֹא – את עוּלם הכבד של העמים כבר עייפנו מלשאת. הטור מיוסד על שני פסוקים בישעיהו: הראשון לקוח מנבואת נחמה, ומתאר את גאולת ישראל מן הצר אותו (ט, ג) – כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן, והשני לקוח דווקא מנבואת חורבן, ומתאר את מאיסת הקדוש ברוך הוא בקרבנות עמו (א, יד): חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. הפייטן משווה את 'עייפותו' של האל בעבר לעייפות האוחזת בעמו כעת. • כָּל קִצִּין כָּלוּ חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ – כל המועדים בהם הייתה הגאולה צפויה לבוא כבר עברו וחלפו ובינתיים ממשיך העם לחכות לגאולה. הביטוי מבוסס על דעת האמורא רב, הסובר כי ישועת העם תלויה אך ורק בחזרתו בתשובה (בבלי סנהדרין, צז ע"ב): "אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". זו גם דעת הפייטן, כפי שמלמד הביטוי השני שבטור – 'חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ' – המבוסס על מדרש ידוע (פסיקתא דרב כהנא, פר' כד, ועוד): "שאלו לחכמה: החוטא מהו עונשו? אמרה להם: 'חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה' (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: החוטא מהו עונשו? אמרה להם: 'הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'יביא אשם ויתכפר לו'. שאלו להקב"ה: החוטא מהו עונשו? אמר להם: 'יעשה תשובה ויתכפר לו'". • רְאֵה עָנְיִי כִי עֵת לְחֶנְנָה בָּא מוֹעֵד עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא – ה', ראה מצוקתי כי הגיע הזמן להעניק לי חנינה (על פי תהלים קב, יד): אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד), ועקבי המשיח כבר נשמעים. 'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' הוא מונח המתאר בלשון חז"ל את זמן הגאולה (משנה סוטה, פ"ט, מש' טו. לביאור הביטוי ראו פירוש אבן-עזרא לתהלים פט, נב). • אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה גָּמַר חָסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים – המצב כעת, בטרם בוא הגאולה, הוא כה קשה, עד שאין עוד אנשי אמת וחסד בקרב בני האדם. על פי הגמרא זהו המצב מיום שחרב בית המקדש (בבלי סוטה, מח ע"א): "משחרב בית המקדש... פסקו אנשי אמנה מישראל, שנאמר: 'הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם' (תהלים יב, ב). הצירוף "אָבְדוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה" מהדהד את הסליחה הקדומה "אנשי אמונה אבדו". • פְּרוּטָה כָלְתָה אִם תְּבַקְשֶׁנָּה – הכסף אזל לגמרי. על פי מאמר חז"ל (בבלי סנהדרין, צז ע"א): "אין בן דוד [המשיח] בא... עד שתכלה פרוטה מן הכיס". • חָכְמַת סוֹפְרִים וְּנבוֹנִים סָרְחָה – אפילו החכמה נשחתה בימים אלה; על פי תיאור הדור של 'עקבתא דמשיחא' במשנה (מסכת סוטה, פ"ט, מש' טו): "וחכמת סופרים תסרח". • אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ פָנָה – כל אדם, מקצה ועד קצה הארץ, מבקש כעת רק את בצע כספו שלו, ואין כל ערבות הדדית. על פי ישעיהו (נו, יא): כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ. • אוֹהֵב שֹׁחַד רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים – כולם רודפים אחר שוחד וטובות הנאה אסורות. שיבוץ פסוק מנבואת ישעיהו (א, כג), בה מתאר הנביא עד לאן הגיעה שחיתותו של הדור: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. • אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה – המצוקה בימים אלה אינה מגיעה רק מחוץ, אלא גם מבית: אפילו אנשי ביתו של אדם נעשים אויביו – כאמור באותה משנה שצוטטה לעיל: "אויבי איש אנשי ביתו" – והופכים לראשי הבית. • אוֹכְלֵי לַחְמוֹ כָרוּ לוֹ שׁוּחָה – אפילו אלו הסמוכים לשולחנו של אדם, טומנים לו פח. התיאור מיוסד על דברי משורר התהלים (מא, י): גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב. • לֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה – כנראה הכוונה שאפילו הלחם והמזון שאוכלים אנשי ביתו מידו, נעלם כלא היה – ביטוי לגסות שבהתנהגותם. שיבוץ מן הסיפור המקראי על חלום פרעה (בראשית מא, כ-כא): וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה. • לַחְמוֹ וּמֵימָיו נֶאֶמָנִים – המזון הנאכל בגסות על ידי אויביו מבית של הדובר מסופק להם ללא הרף ('נֶאֶמָנִים' – מגיעים ברצף. ראו רש"י לישעיהו לג, טז) – דבר המדגיש את היעדר הצדק והמוסר בתקופה המתוארת. במקורו משמש הביטוי דווקא לתיאור חוסנו של הצדיק: ( ישעיהו לג, טז): הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים. • בֵּן סוֹרֵר מוֹרֶה סוֹבֵא וְזוֹלֵל – המציאות הגיעה לידי כך שרווחת התופעה של מרד גס מצד הבנים כלפי הוריהם, כפי שהיא מתוארת בספר דברים (כא, יח-כ). גם זה אחד מן הסימנים לזמן של 'עקבתא דמשיחא' על פי אותה משנה ממסכת סוטה: "הבן אינו מתבייש מאביו". • אַפּוֹ יֶחֱרֶה אָבִיו יְקַלֵּל אָב וָאֵם יַמְרֶה כְּבוֹדָם חִלֵּל – בן מורד זה יכעס ויקלל את אביו, לא ישמע בקול הוריו ויפגע בכבודם. • לֹא יֵבוֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים – בדור 'עקבתא דמשיחא' לא תהא בושה כלל, כדברי המשנה בסוטה: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" – כלומר, החוצפה תגדל. • אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ – ילדים ונערים יביישו זקנים, כמאמר המשנה שם: "נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים". המשנה והפיוט מתארים מצב הפוך ומנוגד למצב האידיאלי אליו התורה שואפת בציווי (ויקרא יט, לב): מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. • בַּת בְּאִמָּהּ קָמָה יָדָהּ תָּרִים – בדור זה תקום הבת על אמה ותכה אותה, כמאמר המשנה שם (המבוססת על אותה נבואה במיכה ז, שהוזכרה בתחילת הפירוש): "בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ". • כַּלָּה בְחָמוֹת תָּעֵז פָּנִים – כלה תתנהג בחוצפה לחמותה, ואף זה על פי אותה משנה שם. • מוֹכִיחַ אָדָם בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ – גם אם יוכיח איש את חברו על מעשיו, לא יחדל החבר מדרכיו הרעות. • שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים – הבריות שונאות את מי שאומר דברי טעם וצדק. שער העיר במקרא הוא מקום בעל חשיבות מיוחדת. הלשון על פי תיאורו של הנביא עמוס את השחיתות בדורו (ה, י): שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ. • חֲכַם חֲרָשִׁים וּנְשׂוּא פָנִים – הבריות שונאות ומתעבות את החכמים והמכובדים, אלו שבזמנים רגילים מהווים סמל להתנהגות מוסרית ראויה. הביטוי חֲכַם חֲרָשִׁים מופיע בנבואת ישעיהו, במשמעות של חכמים הבקיאים במעשי כשפים, שהעם רגיל לשאול בעצתם. ישעיהו מתאר שם (ג, א-ה) כיצד מעניש האל את ירושלים בכך שהוא הופך בה את היוצרות, מוציא ממנה את החכמים והאנשים הראויים, ומשליט בעיר נערים פוחזים (ג, א-ה): כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה... גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם... וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד. • שְׂפַת אֱמֶת וָצֶדֶק נֶעְדָּרִים – בדור זה אין עוד אמת וצדק; כנאמר באותה משנה: "והאמת תהא נעדרת" – בניגוד להבטחה הגלומה בביטוי 'שְׂפַת אֱמֶת' לאור מקורו בספר משלי (יב, יט): שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד. • יַכְחִידֶנָּה תַחַת לְשׁוֹנוֹ – האמת והצדק נותרים כביכול מתחת ללשון, ולא נאמרים בגלוי (ביטוי מושאל מאיוב כ, יב). • וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים – הצדיקים המתייראים מלחטוא סובלים כעת מן היחס של סביבתם המושחתת אליהם, כבני אדם הנאלצים לשתות מים מרים ('מֵי הַמָּרִים' הם מים ששותה אישה סוטה כדי להוכיח כי לא סטתה, על פי במדבר, ה). ואף סממן זה של דור 'עקבתא דמשיחא' נזכר באותה משנה: "ויראי חטא ימאסו". • מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים – הסביבה מונעת מן האנשים הראויים לשאת את דבריהם. על פי ביטוי מספר איוב יב, כ (וראו במפרשים שם הסברים שונים). • יֹקֶר יַאֲמִיר – בעידן נורא זה תהיה עליית מחירים, כאמור באותה משנה • מָצוֹק וּמָצוֹר חָזָק מִשָּׁמִיר וּמֵחַלְמִישׁ צוּר – המצוקה תהיה חזקה יותר מסלעים חזקים הביטוי 'מָצוֹק וּמָצוֹר' נופיע בנבואת ירמיהו (יט, ט): וְהַאֲכַלְתִּים אֶת בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם. • שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר עָזוּב וְעָצוּר – כל ניסיון לשיר ולזמר נדון להיעזב ולהיעצר (על פי דברים לב, לו) – ביטוי לצער הגדול האופף את כל ההוויה. ואפשר שהפייטן רומז בכך להלכה האוסרת לשיר ולשמוח מיום שחרב בית המקדש (רמב"ם, הל' תעניות, פ"ה הל' יד): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן". • הָעָם בָּחַרְתָּ לָּךְ לְנַחֲלָה הֵן הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה – לאחר שתיאר את שפל המדרגה אליו הגיע העם, פונה הדובר לאל בדיבור ישיר ומצביע על הפער שבין היות עם ישראל העם הנבחר, נחלתו של ה', ובין הסבל והמרורים שה' מאכיל אותם. הלשון על פי תהלים פ, ה-ו: ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ. • דְּלָא כְּמַאן אָזְלָא מִדַּלְדְּלָא – מארמית: שלא כאף עם אחר, הולך עם ישראל ומידלדל מחמת הקושי והמצוקה. הטור נוצר על ידי משחק מילים של הפייטן המשלב בין ביטוי תלמודי נפוץ – "כמאן אזלא הא דתנן", שפירושו: כשיטת מי הולכת המשנה? – וציטוט מסוגיית הבבלי במסכת סוטה, בה נידונה המשנה המתארת את אחרית הימים, לפיו "מיום שחרב בית המקדש... עמא דארעא אזלא ודלדלה" (העם שבארץ הולך ומידלדל). • וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים – העם מתלונן על מצבו. שיבוץ פסוק מספר במדבר (יא, א): וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'. • לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה נוֹרָא עֲלִילָה – אם לא למעננו, גאל אותנו לפחות למען שמך הגדול, אתה שמעשיך מופלאים. • קַבֵּץ נִדָּחָה וְצוֹלֵעָה – אסוף את עמך העזוב ובעל המום. מיוסד על נבואת הנחמה של מיכה (ד, ו-ז): בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם וּמָלַךְ ה' עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. • תַּעֲלֶה לָהּ רְפֻאוֹת תְּעָלָה – רפא את עמך לאחר תקופת הסבל הארוכה בו היה נתון ('תְּעָלָה' פירושה רפואה, על פי ירמיהו ל, יג). ברוח דברי הנביא ירמיהו (ל, יז): כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ. • וְעָצְמָה תַרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים – חזק את עמך השרוי כיום בחולשה ובחוסר אונים. נשען על תיאור כוחו של האל לחזק את החלשים, ככתוב בנבואת הנחמה של ישעיהו (מ, כט): נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. • תִּשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נַעֲלָה – שלח לנו את אליהו מבשר הגאולה. דימוי אליהו כמבשר הגאולה נזכר רבות במסורת הפיוט, והוא מבוסס כנראה על הפסוק ממלאכי ג, כג: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. הצירוף 'מְאֹד נַעֲלָה' אפשר שמתייחס לאליהו, ואפשר שמתייחס גם לאל, מושא הפנייה. • יוֹרֶה דֵעָה יָבִין שְׁמוּעָה – אליהו ילמד את העם תורה והלכה. דימוי זה של אליהו נשען על אזכורו בספרות חז"ל לעיתים כמי שיתיר ספקות בהלכה (ראו למשל משנה בבא-מציעא, פ"ג מ"ה). הטור הוא שיבוץ פסוק מספר ישעיהו (כח, ט): אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם. • רַחֵם תִּזְכּוֹר לְעַם לָךְ סְגֻלָּה – זכור לרחם על עמך אשר בחרת כעם סגולה. הצירוף 'רַחֵם תִּזְכּוֹר' מתפרש כ'זכור לרחם' על פי הופעתו בחבקוק (ג, ב – וראו רש"י וראב"ע שם): ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר. • אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים – רחם על עמך, אם מחובתך להם כחובת אדון לעבדיו, ואם כחובת אב לבניו. על פי הפיוט לראש השנה 'היום הרת עולם', המפציר בקדוש ברוך הוא לרחם על עמו, ויהא יחסו אליהם אשר יהא: "הַיּוֹם יַעֲמִיד בְּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם / אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים / אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים / אִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת / עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ". • אֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא – אז, כשתרחם על עמך, שמך יגדל במהרה. פרפראזה על נוסח תפילת 'קדיש': "יתגדל ויתקדש שמיה רבה... בעגלא ובזמן קריב", שפירושה – "יתגדל ויתקדש שמו הגדול... במהרה ובזמן קרוב. • תִּנַּשֵּׂא מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא – מלכות השמים (על פי בבלי ברכות, נח ע"א) תתרומם. גם טור זה בזיקה לנוסח 'קדיש': "וימליך מלכותה". • יֶחְסֶה בְצֵל כְּנָפֶיךָ סֶּלָה גּוֹי גַּם צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים – אז, כשתרחם על עמך, יזכה עמך הצדיק, אשר שמר לך אמונים, להגנה תחת כנפיך. כתפילת משורר התהלים (נז, ב): חָנֵּנִי אֱלֹהִים חָנֵּנִי כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת. ברקע לטור החתימה עומד גם פסוק מישעיהו (כו, ב): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים (וראו על כך בבלי שבת, קיט ע"ב). |
| عنوان |
אוחילה לאל יחיש ישועה |
|---|---|
| دورة العام |
שבת;שירת הבקשות |
| لغة |
עברית |
תנאי השימוש:
تخضع هذه المادة لقانون حقوق النشر و/ أو شروط الاتفاقية. يُحظر كل ما يلي ما لم يتم الحصول على إذن كتابي من مالك حقوق الطبع والنشر ومالك المجموعة: الاستنساخ والنشر والتوزيع والأداء العام والبث والنشر عبر الإنترنت أو بأي وسيلة أخرى ، كذلك إنشاء عمل مشتق من البند (على سبيل المثال ، الترجمة أو التعديل أو التكيّف) بأي شكل أو بأي وسيلة، سواء كانت رقمية أو مادية.
على الرغم مما سبق، يحق للمستخدم القيام بأي استخدامات مسموح بها على النحو المحدد في قانون حقوق النشر الإسرائيلي (5768-2007)، مثل "الاستخدام العادل". في أي حال، يجب ذكر اسم (أسماء) القيّم (القيّمين) عند الاستفادة من عملهم. يحظر الإضرار بكرامة المؤلف أو سمعته عن طريق تغيير المادة أو الإضرار بها.
يخضع استخدام المادة أيضًا لشروط استخدام موقع.
إذا كان هنالك اعتقاد بوجود هناك خطأ في المعلومات الواردة أعلاه، أو في حالة وجود أية مخاوف بشأن انتهاك حقوق النشر فيما يتعلق بهذه المادة، يرجى التواصل معنا عبر البريد الإلكتروني: [email protected]
أتعرفون المزيد عن هذا العنصر؟ وجدتم خطأ ما؟
