ד.
הגישה השלישית שהוצעה בדברי הפוסקים, ושלדעתי מהווה את הפתרון ההולם ביותר לאתגרי ימינו, מסתמכת אף היא על העיקרון שיש לתת ביטוי לכל נוסחי התפילה של העדות השונות, אך מסקנתה שונה מן הגישה המשמרת. במקום לטעון שקיומם של י"ב שערים בשמים אוסר על אדם לשנות מנוסח אבותיו, גישה זו טוענת שאדרבה, תפיסה זו מאפשרת לכל אדם לצאת ידי חובתו בכל נוסח שהוא. זו גישה, שאותה אני מכנה "פלורליסטית", באשר היא מכירה בלגיטימיות של כל נוסח ביחס לכל אדם. היא מעודדת ריבוי נוסחים ולא דורשת לבטל האחד מפני השני, אך בד בבד משמרת את יסוד האחדות, שכן היא אינה מקבעת את האדם לנוסח אחד, אלא מאפשרת לו להשתתף במגוון נוסחים.[14]
גישה זו משתקפת בכמה הצעות שהציעו פוסקי הלכה ציוניים דתיים מאוחרים לשילוב נוסחי התפילה בקהילה אחת, כמו למשל:
א. הרב אליעזר מלמד פוסק לקבוע את נוסח התפילה על פי החזן. "אם החזן ספרדי, יתפלל בנוסח ספרדי. ואם אשכנזי, יתפלל בנוסח אשכנז. ויש מקומות שאפילו אם החזן תימני, למרות שהגייתו שונה מאוד מהמקובל, הוא מתפלל כדרכו בהגייה תימנית. וכיוון שכל המנהגים כשרים ומוכרים לכל, אין בזה חשש 'לא תתגודדו', ואין הדבר עלול לגרום למחלוקת".[15] במקרה כזה, נוסח התפילה בבית הכנסת איננו קבוע אלא משתנה, כאשר כולם שותפים בכל נוסח שמתפלל בו החזן.
ב. הרב נחום אליעזר רבינוביץ' הורה בישיבה שבראשה הוא עומד לחלק את תפילות הימים הנוראים, פעם לפי נוסח עדות המזרח ופעם לפי נוסח אשכנז. בדרך זו יוצא שכל הקהילה מתפללת חלק מהתפילות בנוסח עדות המזרח וחלק בנוסח אשכנז, אלו יוצאים ידי חובה באלו. את הגישה הזו אימצו כמה קהילות ברחבי הארץ.[16]
ג. הרבנים שמואל שפירא ואבי גיסר הוציאו לפני כמה שנים נוסח משולב לאמירת סליחות, שאומץ בקרב קהילות וישיבות שונות. בנוסח זה ממוזגים יחד פיוטים מסליחות נוסח אשכנז וסליחות נוסח עדות המזרח. נבחרו לנוסח משולב זה הפיוטים המקובלים, היפים והברורים משני הנוסחים, וכך נוצר נוסח אחד, המאגד את הטוב משני נוסחי התפילה המרכזיים.[17] בכיוון דומה עלו בכמה קהילות ברחבי הארץ יוזמות מקומיות לערוך תפילה משולבת שכזו גם בתפילות ימים נוראים, אולם היוזמה טרם התגבשה לידי נוסח מקובל. יש לציין שהרב נחום אליעזר רבינוביץ' עודד מפעלים מעין אלו, מתוך הכרה, שבדורות האחרונים גם כך הושמטו פיוטים רבים מנוסח התפילה ורק חלקם נבחר להיאמר.[18]
כאמור, המשותף לגישות הללו הוא שהן מכירות בלגיטימיות של כל נוסח תפילה. המיוחד בתפיסה שכזו הוא שהיא מצד אחד נותנת את הכבוד לכל נוסח ולא מנסה לבטלו, ומצד משני משמרת את ערך האחדות בכך שכל ציבור המתפללים מכיר כל נוסח ואף מתפלל בו בפועל. דעתי היא כי גישה זו היא התפיסה העקרונית שיש לאמץ כאשר אנו מעלים לדיון את שאלת איחוד נוסחי התפילה בקהילה או במשפחה.
כיצד הדבר ייעשה בפועל – האם ינהגו על פי נוסח החזן, יחלקו את התפילות או יבנו נוסח משולב – שאלה זו היא פחות חשובה. אי אפשר להורות הלכה פסוקה בעניין, שהרי מרגע שנטען שכל אדם יוצא בכל נוסח שהוא, הקונסטלציה שבה הוא ייפגש עם נוסחי התפילה השונים כבר איננה משנה. מבחינה הלכתית האדם יצא ידי חובתו. על כן מדובר בעניין שעל הקהילה או המשפחה להכריע בעצמן ולעצמן. הן אשר יודעות את האופי שלהן, את הרכב האנשים המיוחד להן ואת הסגנון המתאים להן. יעשו הן חושבים כיצד ישלבו בין הנוסחים, יאמצו רעיונות מבחוץ (שאת חלקם סקרנו פה) או ימציאו בעצמם, וכך ינהלו את תפילתן בדרכן שלהן.
תפקידם של פוסקי ההלכה והמנהיגים הרוחניים בהקשר זה איננו אפוא לקבוע את המתווה המדויק לשילוב הנוסחים לציבור הרחב, אלא לכונן את היסודות הקונספטואליים שעליהם הוא מבוסס. ראשית, עליהם לשלול את העמדה שלפיה יש לנוסח אחד יתרון על פני נוסח אחר. במקום להציב חסמים בין עדות ישראל עליהם להורידם ולהעמיק את התודעה שכל אדם יוצא ידי חובתו בכל נוסח תפילה שהוא. זהו המסר המרכזי של אחדות ישראל. שנית, עליהם לעודד בכל דרך שהיא חשיפה מרבית לשלל הנוסחים והמסורות המקובלים בעם ישראל. חשוב שתלמידים במערכת החינוך ומתפללים בקהילות ישראל יכירו את כלל נוסחי התפילה והמנהגים של כלל העדות. יהדות אשכנז לא יכולה להיות מנוכרת ליהדות ספרד ולהפך. יהדות אחת היא. במקום אפוא לשאוף לאחידות הלכתית ותרבותית שתדיר חלקים חשובים מעם ישראל ממנה, יש לשאוף לאחדות אמתית אשר תושג מצירוף כל המסורות לסל אחד ומתן אוטונומיה ליחידים ולקהילות לקבוע בגבולותיו את דרכם.[19]
הרב ד"ר עידו פכטר, רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה, מרצה וכותב בבמות שונות, חוקר עולמה של האורתודוקסיה המודרנית.
[1] הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים סח, ג.
[2] חסידי אשכנז בימי הביניים הקפידו לשמר את נוסח התפילה בלא שום שינוי, לפי שהעניקו משמעות למניין האותיות בטקסט הליטורגי. ראו על כך למשל אצל ר' יעקב בן אשר, ספר הטורים, אורח חיים, סוף סימן קיג. בניגוד לכך, חכמי ספרד באותה התקופה לא ראו במניין האותיות דבר בעל משמעות, ועל כן היו גמישים יותר ביחס לנוסח. ראו למשל בספר אבודרהם, עמ' קה. ואולם, אותה קפדנות אשכנזית ביחס לנוסח התפילה השתנתה בתקופת האחרונים. ראו שו"ת חתם סופר אורח חיים, סימן טו, ועדותו שם על רבו, הרב נתן אדלר, שזנח את נוסח אשכנז ואימץ את נוסח האר"י.
[3] ראוי בהקשר זה להביא מדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' המופנים לרבני קהילות העוסקים בשאלת מיזוג מנהגים: "צריך המרא דאתרא להתנהל בחכמת החיים ובמתינות ויישוב הדת, להבחין מה לרחק ומה לקרב. יש לזכור שההרגל הוא כוח מייצב בנפשו של האדם, אשר על כן קשה מאד לשנות מן המנהג שהורגל בו, ואפילו תלמידי חכמים המבינים שאין לתת את תורתו של כל אחד בידו, מכל מקום קשה להם מאד להשליך אחר גוום מנהג אבותיהם" (שו"ת שיח נחום, סימן פו).
[4] ראו למשל שו"ת חתם סופר חלק ה', השמטות סימן קפח.
[5] מציאות זו רווחה גם בארה"ב, שאליה היגרו מיליוני יהודים החל משלהי המאה ה־19 ובמהלך המאה ה־20. לביטוי לתופעה ייחודית זו בקרב יהודי ארה"ב ראו הרב משה פיינשטיין, אגרות משה חלק ד, סימן לג.
[6] ראו בעניין זה את עדותו של הרב רמי ברכיהו, במאמרו "לאחד בין הנוסחים" באתר "ישיבה".
[7] יש שטענו שהרב גורן לא באמת ביקש לגבש נוסח חדש מאוחד, אלא עשה זאת רק מפני שלא ניתן היה להדפיס סידורים בנוסחים השונים. ראו הרב שלמה אבינר, שו"ת שאילת שלמה, חלק ב, סימן ט. ואולם, נראה שנוסח פקודת המטכ"ל שחיבר הרב גורן בעניין מלמדת שברקע מפעלו עמד עניין אידיאולוגי גרֵדא. על פי סעיף 20 שבפקודת המטכ"ל בנושא אסור היה לקיים מניינים נפרדים גם כאשר החיילים מעוניינים בכך. הסיבה לכך היא "שחיילי צה"ל צריכים להראות דוגמה למיזוג גלויות גם בשטח של ניהול תפילות אחידות בין כל בני העדות". יש לציין שכיום פקודת המטכ"ל עודכנה, ומאפשרת תפילה בכל נוסח על פי רצון הציבור.
[8]על פי התלמוד במסכת יבמות (יד, ע"א) איסור 'לא תתגודדו' אוסר על בני ישראל להיעשות "אגודות אגודות", קרי לנהוג בדינים או מנהגים שונים במקום אחד. על גבולות וממדי האיסור ישנן מספר מחלוקות בתלמוד ובספרות הראשונים.
[9] שו"ת משפטי עוזיאל ד, עניינים כלליים, סימן א. בתשובה זו הרב עוזיאל מביע את שאיפתו כי בכלל תבוטל החלוקה בין אשכנזים וספרדים ועם ישראל ייעשה אגודה אחת בעבודת ה' שלו. ראו שם בהרחבה. לקביעה ללכת על פי הרוב שותף גם הרב משה פיינשטין, ראו שו"ת אגרות משה ד, לד.
[10] ראו משפטי עוזיאל א, סימן א, שם הוא פוסק שאין מניעה שאדם יצא ידי חובה בתפילה בנוסח ובהגייה של עדה אחרת.
[11] ראו מגן אברהם על אורח חיים סימן סח.
[12] אורח משפט, אורח חיים, סימן יז. תשובתו לרב עוזיאל מובאת שם, סימן יח.
[13] לא זו בלבד, אלא שלשיטתו נוסח הספרדים הוא הנוסח הנכון יותר. ראו שו"ת יחוה דעת ג, ו; ובהערה שם לגבי ספרדי שאומר קדושה במניין אשכנזי; וכן שו"ת יביע אומר ו, אורח חיים, סימן י. יש לציין שאת אותה דבקות בנוסח אבות אין הרב עובדיה מפגין ביחס לנוסח אשכנז, ולדעתו יכול אשכנזי להתפלל בנוסח ספרדי. גישה זו מציגה בפנינו היפוך מאלף. בעוד שבימי הביניים, ראו האשכנזים בנוסח שלהם את הנוסח הנכון הבלעדי ואילו הספרדים הפגינו סובלנות ביחס לשאר הנוסחים, כפי שראינו לעיל (הע' 3), אצל האחרונים הגלגל התהפך: הספרדים רואים בנוסח שלהם את הנוסח הנכון, עד שלדעתם גם יוצאי אשכנז יכולים להמיר את נוסחם אליו. מדבריו של הרב עובדיה עולה שמלכתחילה ראוי היה להנהיג בבתי ספר ממלכתיים את נוסח התפילה הספרדי, מה שמעלה את השאלה האם דברי הביקורת שהובאו למעלה מפי הרב ברכיהו לגבי השתלטות נוסח אשכנז לא היה עולים במקרה כזה מיוצאי עדת אשכנז. לסיכום גישתו של הרב עובדיה יוסף בעניין, ראו הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, תפילה, עמ' שצט–תט.
[14] ראו לדוגמה אצל הרב יעקב אריאל, שו"ת אהלה של תורה ב, סימן א, המצדד שאין מניעה הלכתית להוסיף פיוטים ולשנות מנגינות במקום שהציבור מקבל זאת.
[15] הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה תפילה, פרק ו, ט.
[16] ראו למשל בדברי הרב רמי ברכיהו, לעיל הע' 7.
[17] ראו על כך הרב שמואל שפירא, סליחות ארץ ישראל לימים נוראים, צהר לח (התשע"א), עמ' 47–60.
[18] הרב נחום אליעזר רבינוביץ', שו"ת שיח נחום, סימן פז.
[19] כן פסק בעניין זה הרב נחום אליעזר רבינוביץ': "מן הראוי לנסות לתת ביטוי למנהגים השונים עד כמה שאפשר, כל שאין בהם חשש איסור, ובכך במשך הזמן יווצר מנהג מקומוי חדש שיש בו מן הניחוחות של רוב המנהגים שירשו התושבים מאבותיהם בכל קצוי תבל" (שו"ת שיח נחום, סימן פו).