גאולת ישראל
בשני הבתים הבאים בפיוט אנו עוסקים בגורל העם, ובאה התחינה והמשאלה לגאולתו –
לְהָאִיר מִתּוֹך החֲשֵׁכָה, כַּנָּה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה
יש צורך להביא את האורה והשמחה לכנסת ישראל. הכנה, הנטיעה, היא כינוי לכנסת ישראל, כפי שנאמר:
וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ (תהלים פ, טז)
הנמשכת אחרי ה' ומתגעגעת אליו –
מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שיר השירים א, ד)
וכן בבית הרביעי:
חֲנוּנֶיךָ חַלֵּץ מִמַּסְגֵּרִים
על דרך הפסוק:
לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר (ישעיה מב, ז)
ישראל, שהם חנונים על ידך, ה', חלץ אותם ממסגרים, מגלותם.
בבית החמישי והשישי תפילה וציפייה לעתיד. לעומת הגאולות הקודמות, שהיה אחריהן שעבוד, באה הבקשה לעתיד, לגאולה שתהיה קיימת לעד, ולא כיולדת שמתעברת ויולדת.
דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ, גַּן רָוֶה שׂימֵנוּ.
עמים רבים הם צאצאים לעמים קדמונים. הם משתייכים לגזע ולמשפחה המסוימת או לשבט, אבל לא קיימת ביניהם כל זיקה תרבותית רוחנית. והנביא הבטיח לעם ישראל:
כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם (ישעיהו סו, כב),
צאצאי ישראל יתקיימו לא רק גופנית. גם תרבותם ומורשתם תישמר, זהו מובנו של השם – הזיקה התרבותית. על כן בפיוט הבקשה כפולה, שיעמיד שמנו וישימנו כגן רוה, שתמיד נימצא בחיי פריחה. שיציבותנו תינק מן היציבות הא-לוהית: "דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ".
בחתימת הפיוט באה לביטוי המשאלה לזכות ולראות במאור פני ה',
אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן, אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן – בְּטַל"
זאת האומה, אשר הסעת כצאן ממצרים, נא הושיעם על ידי גילוי רצונך, להצילנו מן הגויים, ולגואלנו אחרית כראשית.
הגדה של פסח, פראג, 1894, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל אביב. באדיבות המשפחה
מבנה פיוט טל בנוי על פי סדר: תשר"ק. לא לשם שעשוע הוא בא בהיפוך סדר הא־ב, אלא לשם ההארה המגיעה מן הסוף, מן האחרית, כלפי ההתחלה. (ראו מהר"ל מפראג, בספרו "נצח ישראל" פרק מב, השווו גם ל"אשרי" הבנוי מא־ב כפי הסדר, וכן לברכות מאל"ף עד תי"ו, לעומת הקללות שהן היפוך הסדר מוי"ו עד ה"א).
פיוט טל, מתוך מחזור וורמס, גרמניה, 1272, באדיבות הספרייה הלאומית
גם על הפיוט המפורסם הנאמר בתפילת מוסף של שבת, "תִּכַּנְתָּ שבת", המיוסד אף הוא בסדר תשר"ק פירשו הראשונים:
לכך מיוסד באלפא ביתא זו תשר"ק, לפי שהיא נשמעת על הגאולה, והגאולה בזכות שבת. (מחזור ויטרי, סימן קכט).
וכן כתב ה"טור" (אורח חיים סימן רפו):
על שם הגאולה, דכתיב: 'אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם'" (זכריה י, ח). (עיינו בביאור הבית יוסף שם)
אם בכל המועדים אנו זוכים להשראה מכוח העבר, השולח אור קדום אל ההווה, והחוזר להאיר בכל עת שהמעגל השנתי חוזר לאותה נקודה, הרי שכאן מדובר על הארה הבאה מכוחו של העתיד. כשם שיציאת מצרים הטביעה חותמה על היציאה מהגלויות שבאו לאחריה, שואב עם ישראל תקווה גם בעת צרה בהווה גם מגאולת העתיד. בסדר האלפ"א-ביתי הרגיל אנו צועדים מן ה ע ב ר אל ה ע ת י ד, אל אחרית הימים. בהיפוך הסדר מקרינה ה א ח ר י ת על ה ה ו ו ה. והעתיד בונה את החיים וממלא אותם בציפייה ובתקווה.
כך מוסברת גם האגדה התלמודית על הרַחַם. ציפור זו שורקת "שרקרק, שרקרק", והיא המבשרת את בואו של משיח. ההסבר מסתמך על דרשת הפסוק: "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם" (זכריה י, ח). סדר האותיות של השורש ש,ר,ק פונה מן הסוף אל ההתחלה. כשהציפור תעמוד על הארץ ולא תעוף עוד באוויר או תקפץ על הענפים, יהיה בכך סימן שהציפיות והתקוות מופקעות מערטילאיותן והן מתממשות ונאחזות באדמה. כשעל רגבי האדמה של א ר ץ י ש ר א ל יעלה מרבד הקסם הירוק, כשהרי ישראל יישאו ענף ופרי, סימן הוא כי הגיעה העת לגאולתם של ישראל. השריקה תביא לקיבוץ הגלויות עם בניין ירושלים "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהלים קמז, ב). אז לא תישאר עוד העיר שוממה מבלי בניה, כסוכה בכרם, אלא תתמלא בצאן אדם.
מתוך "ספר משל קדמוני", באדיבות הספרייה הלאומית
מתוך הספר "ארץ מול שמים; מדרשי גשם ארץ־ישראליים" של הרב עוזי קלכהיים, ירושלים תשס"ד.