תמונה ראשונה: "שער פתח"
בית ש"י עגנון, אדר תשס"ו. הסלון של ש"י עגנון, שהוסב לחלל מופעים והרצאות, מלא מפה לפה. במסגרת הסדרה "קשרי קשרים" יוצג כאן היום המופע "שער פתח" – רבי יהודה הלוי פוגש את דוד זהבי. על הבמה רבי חיים לוק – אחד הפייטנים החשובים של ימינו, שהופיע מאות פעמים ברחבי תבל – מחצר מלך מרוקו, דרך צרפת וארצות הברית, ועד ישראל. הערב לצד הפיוטים הוא ישיר לראשונה בחייו שירים ישראליים. שיר הנודד ("מי יתנני עוף") יתחבר עם "יונה עד אנה תלכי" של רבי יעקב אבן צור (מרוקו, המאה ה־18); "שתלתם ניגונים" יתחבר עם "ידיד נפש" בלחן אלג'יראי, ו"ואולי לא היו הדברים מעולם" – עם "יפה נוף" של רבי יהודה הלוי.
הקהל, כ־120 איש ואישה יושבים צפופים. לצד הקהל המסורתי של בית עגנון, הבא ממנעד חברתי־תרבותי מוגדר למדיי, יושב כאן קהל מגוון להפליא. אנשים ונשים מכל קצווי הקשת הישראלית (עם נציגות חוץ־ירושלמית קטנה), שהפיוט נגע בלבבם. כן, והיו בקהל גם כמה מרוקאים, מבוגרים ואף זקנים, שפתאום הרגישו בבית אצל ש"י עגנון.
נחזור לבמה. לצדו של רבי חיים לוק ארבעה נגנים. עד לפני כמה שנים שלושה מהם לא ידעו פיוט מרוקאי מהו.
האחד, נגן הנאי (חליל), הוא גם חזן ופייטן עיראקי־ירושלמי שהוסמך אף הוא לאחרונה לרבנות דרך ישיבת מרכז הרב.
השני, נגן הכינור, מוצאו אשכנזי־הולנדי. בשנים האחרונות הוא מרבה לנגן עם שלמה בר ועם אהוד בנאי. בדרכו המיוחדת הוא מה שקוראים במקומותינו "חוזר בתשובה".
השלישי, נגן כלי ההקשה, הוא חצי עיראקי וחצי אשכנזי, פליט החינוך הדתי־לאומי. כעשור וחצי הוא נודד בין כמה עולמות – מוזיקליים ואחרים.
הרביעי, נגן העוּד, נולד במרוקו ולמד גיטרה קלסית באקדמיה למוזיקה בירושלים. בנוסף למוזיקה האנדלוסית והמזרחית הוא שולט ברזי השיר הארץ־ישראלי. אין הוא חובש כיפה כלשהי.
המופע מזמן מפגש מחודש של כל אחד מהמשתתפים עם העולם שבו גדל, ומפגש ראשון עם עולמות שעד לא מכבר היו רחוקים ממנו. בכוח המוזיקה, בכוח השפה העברית ובכוח התפילה הם מתחברים, הגבולות מתרחבים. האם מתרחש כאן מעשה אוונגרדי, או שמא מעשה מסורתי במיטבו? שהרי חיותה של מסורת בכלל ושל מסורת הפיוט המושר בפרט נשמרה לאורך הדורות הודות לתנועה בין הקבוע למשתנה, בין הגרעין העובר מדור לדור ובין החידוש הודות לאיזון עדין בין התעוזה ובין הענווה, בין השמרנות ובין הסקרנות.
ההשלמה בין העתיק לעכשווי משוקעת עמוק־עמוק בשפה העברית. אותם שורשים מכילים את שתי המשמעויות שלכאורה סותרות – את העתיק ביותר והחדש ביותר: מקור (עתיק)–מקורי (חדש); ראשון (עתיק)–ראשוני (חדש); קדם, קדום–קדימה.
בישראל של הדורות האחרונים, בגלל חלוקה דיכוטומית בין עדות ומגזרים, ובגלל הרצון של שומרי המסורת שלא לאבד את עצמם בכור ההיתוך, נפגמה יכולת התנועה. החיבור בין הדור המתגעגע, שנולד בארץ ולא ינק את מורשת אבותיו באופן טבעי, ובין הדור הזוכר, יוכל לשקם את החיוניות.
אחרי המופע תישאר במשך שעה ארוכה קבוצה גדולה של אנשים לשוחח על החוויה הבלתי שגרתית שהם עברו הערב, על התרבות היהודית־העברית־הישראלית, שהתגלתה כאן במלוא הדרה, על היופי הפשוט שעבר מבעד לאמנות המורכבת של המלים והמנגינות, על החום האנושי.
אחר כך יאמר רבי חיים לוק שהערב בבית ש"י עגנון הוא אחד המרגשים שחווה ב־40 שנותיו על הבמה.
אינני יודע עד כמה הוא התכוון לזה, אך אני יכול להתחייב שהציטוט מדויק.