תכלה שנה וקללותיה...תחל שנה וברכותיה
עין חרוד בראשיתה
רק לאחרונה הבנתי עד כמה קרובים היו אזורי חייהם של הורי, רינה ופנחס גוברין. בילדותי בתל אביב, נדמו עולמותיהם רחוקים זה מזה לא פחות משני צדי עולמות ילדותו של מרסל פרוסט. הקולות, הסיפורים, הניגונים, היו כה שונים. סיפורי העיירה והחסידות הציוריים של אבא משפיקוב שבאוקראינה וגלגולם מלא השמחה לארץ ישראל, מול סיפוריה של אימא על קרקוב, האופרה, התיאטרון, שדרות הפלאנטי, סיפורים שנגדעו על גדות השתיקה. לאחרונה יצאתי למסע אישי עם בתי הבכורה, רחל שלומית ברזיס, לגליציה, מקרקוב ועד לפשמישל, העיר שבה חייתה אמי עם בעלה הראשון, גבריאל לאוב, ובנה בן השמונה, מארֶק, שניספו בשואה. ורק בקילומטרים של נהיגה למרגלות הקרפטים עם מפות פרושות – מזרחה, בכבישים החוצים מקומות עם "שמות מיתיים": צאנץ, בובוב, רימנוב, לאנצוט, יארוסלב... הבנתי עד כמה התקיים כאן רצף של עולם יהודי רב פנים ורבדים שרק את קצה קצהו נוכל לשער.
ילדותה המוארת של אמי בקרקוב עברה בדירה אמידה ומודרנית ברחוב מוריק, שצדו האחד גן מנזר רחב מידות, וסופו מוליך אל גדות נהר הוויסלה וטירת מלכים עתיקה. אביה, מנדל פוזר, בן עניים תלמיד חכם, הצליח בחריפותו להקים בשותפות מפעל משגשג לייצור כפתורים, והשתקע מחוץ לגבולות הרובע היהודי העתיק, קז'ימייז'. גם באורחותיו נחלק הבית בין אורח החיים החרדי, שחייב את הגברים – שלושת אחיה של אמי (שאיש מהם לא שרד), התחנכו אצל מורים פרטיים, בעוד שסבתי, חְבוּלָה, נהגה, על פי הסיפור, לצאת עם אחיותיה לתאטרון ולאופרה, ואמי, הבת היחידה, נשלחה לגימנסיה העברית המתקדמת.
אך גם לרחובות שמחוץ לקז'ימייז' היה מטריח את עצמו שמש בית הכנסת העתיק של הרמ"א. קולו היה אחד הצלילים הבודדים שצלחו עם אימא את החורבן: הולך באישון לילה ברחובות הישֵנים, דופק במקבת עץ על תריסי הבתים, ומעיר את יהודי קרקוב לסליחות. לעיתים היתה אמא שרה לאבא ולי את ניגונו בקולה הקטיפתי. "יידעלעך, יידעלעך... קומו לעבודת השם ולסליחות"
בימים הנוראים היינו הולכים לבית הכנסת שבשכונת "מגורים", אז צפון תל אביב. ראשית לצריף דחוס מתפללים עם קולות וריחות "משם", ולימים לבניין שהוקם. אבא, בטלית הזעירה שקנה לעצמו לאותן פעמים מועטות בשנה בהן התפלל, ובכיפה שקפליה נותרו מגוהצים מחוסר שימוש, היה עוטף אותי בנוכחותו בעזרת הגברים. בבית, השולחן היה ערוך חגיגית לסדר ראש השנה (שערכנו בשלושה, מבלי שאהיה מודעת עד כמה זעיר מעגל החוגגים שלנו) במאמץ של התחלה חדשה. כי האצבעות שאחזו בפלחי התפוח הטבול בדבש הסתירו מאחורי המתיקות את הרעד. וביום כיפור היתה אימא מסתגרת לרוב במיטתה, מוקפת בתחום של אלם אימתני. עמדו בו למשפט לא רק מעשים שבין האדם למקום, אלא גם מעשיו של המקום בבני האדם.
כל ימות השנה היה הבית מלא בניגוניהם החסידיים של אבא ושל אחיו, עקיבא גוברין, שזרמו מחסידות צ'רנוביל וסקווירה שבשפיקוב וברסלב. אותם באתי לאסוף בהקלטה המשפחתית בקיץ 1973 (הפונותיקה הלאומית, YC 801). אולם, כנראה בעידודו של אבי, הכינה גם אמא את שירת השמש מבית הכנסת של הרמ"א, במקור, ביידיש, ובתרגום לעברית. הדיה של הקלטה זו – היחידה שיש לי מקולה של אמי – הם שליוו אותי בשני השירים שכתבתי בירושלים, באלול תשס"ג, בלב האינתיפאדה השנייה. "סליחות" נכתב בעמק המצלבה, ביום השנה למותה, ו"רחב" ימים ספורים אחריו, סמוך לראש השנה. בשיר מצטרפת רחב לשורת הנשים הממלאות את קריאות התורה וההפטרה בראש השנה: שרה, הגר, חנה ורחל, והוא משבץ הדים מ"סדר העבודה". אך בכתיבה ליוותה אותי גם משמעתו של ראש השנה לאמי. היא שידעה שהתחלה חדשה איננה דבר מובן מאליו, שהתהום פעורה לסִפה.
הֶקשר אישי זה מוסיף הד גם לשורות הפיוט "אחות קטנה". לתחינה: "אל נא רפא נא למחלותיה/ תכלה שנה וקללותיה". ולשאלה הנוקבת: "מתי תעלה בִּתך מבור/ מבית כלא עֻלה תשבור".