תיאטרון לי-לה-לו היה תיאטרון מוזיקלי בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. לי-לה-לו, שהוקם על ידי משה ולין, היה סוג של קברט שפעל במתכונת רביו – הצגה ובה קטעים מסוגים שונים: מערכונים, פזמונים קומיים, שירים, ריקודים, קטעי קריאה ופרקים מוזיקליים, כגון קטעי פסנתר ואופרה. מגוון אמנויות קטנות אלה, שאפיינו את בימת הקברט האירופית, נשזרו יחד בחוט עלילה רופף או סביב נושא משותף. בין הקטעים הופיע מנחה (קונפרנסייה), שקישר ביניהם והתבדח עם הקהל. בניגוד לתיאטרון המטאטא שפעל אז בתל אביב והיה תיאטרון סאטירי ברוח סוציאליסטי, שהציג עמדה אקטואלית, ביקש ואלין לייצר תיאטרון אסקפיסטי שיכלול פזמונים ומערכונים בסגנון קברט אירופאי שמטרתו להנעים את הזמן. חשיבותו של לי-לה-לו בכך שהיה במה ליצירה עברית מקורית ואקטואלית: הרפרטואר החדש, שנכתב במיוחד עבור הצגותיו, שיקף את החיים בארץ ובוצע בעברית קולחת, בשפה שמיזגה את לשון הספר עם לשון הדיבור. את השם "לי-לה-לו" הציע המשורר והמחזאי נתן אלתרמן. עד קום המדינה הציג לי-לה-לו 14 תוכניות, כל תוכנית הוצגה בין שלושה לארבעה חודשים. אלתרמן חיבר שירים כמעט לכל התוכניות שהעלה לי-לה-לו, ובהם פזמונים קומיים, שירי אהבה ורומנסות. הודות ללחן של המלחין משה וילנסקי ולשירתה של הזמרת שושנה דמארי הפכו רבים מהשירים האלה לאבני דרך בזמר העברי. לצד אלתרמן ווילנסקי, העסיק ולין את הסופרים והמשוררים יעקב אורלנד, אברהם שלונסקי, חיים חפר, אביגדור המאירי ורפאל קלצ'קין והמלחינים נחום נרדי, שמואל פרשקו ומרדכי זעירא. צוות המבצעים בתיאטרון היה גדול יחסית לתיאטרונים אחרים מסוג זה ביישוב וכלל גם אמני קברט מקצועיים, בעיקר ממזרח אירופה, שנמלטו מזוועות המלחמה והצליחו להגיע לארץ. נמנו עמם אירנה רוזינסקה, והלנה קיטייביץ, "לולה". כוכבת התיאטרון הייתה הפאם פאטאל הנחשקת ג'ני לוביץ (1965-1912), זמרת קברט בנוסח מרלן דיטריך. על בימת לי-לה-לו עשו את צעדיהן הראשונים הזמרות שושנה דמארי וחנה אהרוני, שייצגו את אידיאל היופי המקומי, התימני, וכן השחקנית ג'טה לוקה, והופיעו הזמרים-שחקנים-בדרנים המרכזיים בייישוב: מיכאל גור, יוסף גולנד, מתתיהו רוזין ואלכסנדר יהלומי. את הצוות השלימה להקת המחול של הכוריאוגרפית מיה ארבטובה, מחלוצות המחול הקלאסי בישראל. במשך עשר שנות פעילותו העלה לי-לה-לו כנראה בין 26 -30 תוכניות ופזמוני התיאטרון הפכו ללהיטים. אולם "ישה חפץ" ברחוב סמטת-השואבה בתל אביב (לימים קולנוע "מתמיד") היה אולם הבית של התיאטרון. אוסף ארכיון תיאטרון לי-לה-לו כולל תצלומים, קריקטורות מאת אדם שליין, קטעי עיתונות, חוזים, מכתבים, תכניות והמחזה "הסיום" בכתב יד.
اللغة:
שפה נוכחית
