קהילת יהודי בוכרה – קהילה יהודית במרכז אסיה באזורים שהיום הם אוזבקיסטן, טג'יקיסטן וקירגיזסטאן. מקור השם בעיר בוכרה שבאוזבקיסטן שהייתה בעבר עיר הבירה של אמירות בוכרה. היהודים הגיעו לאזור לפי עדויות ערביות כבר בשנת 1240 לספירה כנראה מקהילת יהודי פרס, חלאב בסוריה ואפגניסטן. בשנת 1793 הגיע לבוכרה מצפת השד"ר (שליח דרבנן) רבי יוסף ממן כדי לגייס תרומות למען קיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. רבי ממן השתקע בבוכרה והפך למנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית במשך 61 שנה. עד מהפכת פברואר 1917 אורגנה הקהילה היהודית בעיר בוכרה בצורה מסורתית. 12 יהודים ( קולונתארי-ג'יזיה) שנבחרו כל שלושה חודשים היו גובים את מסי הקהילה. מעליהם עמד ראש העדה (קולונתאר ראשי), שנבחר על ידי בעלי הבתים. מלבד זה היו בוחרים רב ועוד שני סגנים, אחד לכל שכונה. כדוגמה משה קלנטר (קלנטרוב) שהיה הקולונתאר בעיר סמרקנד ועזר ליהודים להשתקם בעיר . מצב היהודים בבוכרה ככלל היה קשה. הם חיו במעמד של "בלתי מוסלמים". בהיותם אזרחים מדרגה שנייה חלו עליהם גזרות משפילות. הם לא גויסו לצבא, חויבו במס גולגולת (ג'יזיה) שהמוסלמים היו פטורים ממנו, הוטל עליהם להניף סמרטוט על בתיהם כדי להבדילם מבתי המוסלמים, בית יהודי חייב היה להיות נמוך מביתו של מוסלמי, נאסרה עליהם הכניסה העירה לאחר שקיעת החמה, נאסר עליהם לחבוש מצנפת אלא כובע בעל צורה מיוחדת ועשוי חומר מיוחד, ואל אלה נוסף אי-שוויון בפני החוק - קולו של מוסלמי היה עדיף על קולו של יהודי. חרף נטל המסים והגזרות הגנו השלטונות על חייהם, על ביטחונם ועל רכושם של האזרחים היהודים. בפברואר 1917 הוקמה ועדה שמנתה שבעה חברים, שכללה גם את הרב, במקום השלטון היחיד של הקולונתאר. בלימודים בבתי הספר ובגני הילדים נכללו גם לימודי הדת והשפה העברית. לתחום סמכותו של הוועד נכנסו גם ניהול בתי-הספר הציבוריים היהודיים, הספריות, התיאטראות היהודיים, בתי חולים, גביית נדבות וחלוקתן להחזקת בתי כנסיות וכלי קודש, פיקוח על עזרה סוציאלית, קבורה, הגנה על ענייני חברי הקהילה, סיפוק צרכיה, לימוד זכות על המשטר החדש בקרב היישוב המקומי, וכדומה. זאת עד ל-1925, בה בוטל קיומה של הרפובליקה הבוכרית העצמאית. מבחינה כלכלית, בעבר עבדו יהודי בוכרה בענפים חקלאיים ככותנה, משי, צמר ופירות ומאוחר יותר גם במכונות חקלאיות, בכימיקלים ובתעשיות המתכת. בניגוד ליהודים הבוכרים רוב יהודי אוזבקיסטן היו, ועודם כיום, יהודים אשכנזים. יהודים אלה הגיעו לאוזבקיסטן מאירופה עוד בתחילת המאה ה-20, אולם רובם ברחו אליה בתקופת מלחמת העולם השנייה מפני הכיבוש הגרמני. באותה העת אוזבקיסטן פתחה את שעריה ליהודים רבים והייתה להם למקלט (לעיר טשקנט, בירת האוזבקיסטן, יש כינוי "עיר הלחם"). יהודים אלו תרמו רבות לכלכלת אוזבקיסטן בכך שהם לימדו את האוכלוסייה המקומית את מקצועות העיסוק שלהם כגון חייטות, אריגה, עיבוד עורות חקלאות ועוד. בנוסף למקצועות העיסוק אשר רכשו האוזבקים המקומיים הם גם החלו לדבר בשפת היידיש, שפתם של יהודי האשכנז. אלפים מהם נשארו באוזבקיסטן גם לאחר סוף המלחמה והקמת מדינת ישראל. בשנות ה-70 היה גל עלייה גדול מאוד מאוזבקיסטן בפרט ומברית המועצות בכלל ובו עלו למדינת ישראל כ-150,000 יהודים מאוזבקיסטן ומאוחר יותר היו עליות נוספות שבהן עלו יהודים מאוזבקיסטן לישראל אך גם היגרו חלק לארצות הברית. באוסף שלפנינו תמונות מבית קברות יהודיים בטשקנט וסמרקנד שבאוזבקיסטן כמו גם הצצה למבנים ציבוריים ומרשימים של בית הכנסת היהודי וכן הצצה לדמויות וטיפוסים ייחודים של נשים וגברים בלבוש מסורתי של העדה הבוכרית.
اللغة:
שפה נוכחית
