רבי משה בן מימון (הרמב"ם)
רבי משה בן מימון (~1204-1135), הידוע בכינוי 'הרמב"ם', נחשב כאחד מגדולי ההוגים והמנהיגים היהודיים בכל הדורות. מפעלו הספרותי הענף חובק תחומים רבים בארון הספרים היהודי - הלכה, פילוסופיה ופרשנות – וכן עסק בין היתר ברפואה וחיבר כתבים רפואיים. השפעתו בכל תחום דתי ביהדות נשארת איתנה גם מאות שנים לאחר פטירתו, על אף שחלק מדעותיו עוררו מחלוקת גדולה בימיו ולאחר מותו. בעולם הפילוסופי השפעתו לא נשארה נחלת היהודים בלבד; הגותו נלמדה בקרב מלומדים נוצרים ומוסלמים כאחד. הוא אף זכה בכינוי "הנשר הגדול", ועליו נאמר הפתגם "ממשה למשה לא קם כמשה".
הרמב"ם נולד בקורדובה באזור אל-אנדלוס (היום בספרד), אביו וכל אבותיו שימשו הדיינים המקומיים. בצעירותו למד הרמב"ם תורה אצל אביו שלמד אצל רבי יוסף אבן מיגאש, שהיה תלמידו של רבי יצחק אלפסי (הרי"ף). כך הפך הרמב"ם לחוליה חשובה בשרשרת מסורת הפרשנות התלמודית והפסיקה הספרדית (המקבילה למסורת האשכנזית ונפרדת ממנה). לצד העיסוק ביהדות, הרמב"ם יחד עם חבר מוסלמי שקד גם על לימודי רפואה, פילוסופיה ומתמטיקה. כבר בגיל צעיר הרמב"ם היה ידוע כגאון גדול.
בשנת 1148, עקב פלישתם של "אל-מֻוַוחִידוּן" – כובשים מוסלמיים בֶּרְבֵּרִים שהגיעו מצפון אפריקה – ברחו הרמב"ם ומשפחתו למרוקו, אבל גם לשם הגיעו הרדיפות נגד היהודים. יש שטוענים שבתקופה זו הרמב"ם התאסלם על מנת להציל את חייו והמשיך לקיים את המצוות היהודיות בסתר. בשנת 1165 הרמב"ם ומשפחתו הגיעו לעכו. הוא ביקר גם בירושלים ובחברון אבל לאחר כחמשה חודשים עברה המשפחה לגור באלכסנדריה שבמצרים. משם הם עברו לפוסטאט (קהיר העתיקה), שם הוכתר הרמב"ם כרב הראשי ליהודי מצרים.
בשנת 1186, בעת מגוריו במצרים, נולד לרמב"ם בנו וממשיך דרכו רבי אברהם, הידוע באהדתו למיסטיקה הסופית. עקב קשיים כלכליים, הרמב"ם נאלץ להתפרנס כרופא ואף שימש כרופא האישי של חלק ממשפחת המלוכה במצרים. בזמן זה הוא השלים את רוב יצירותיו, בנוסף לפירושו לששה סדרי המשנה, שכתב בצעירותו בשפה הערבית היהודית. פירוש זה כולל גם הקדמות חשובות, העוסקות במהות התורה שבעל פה והמוסר היהודי. בפירושו למסכת סנהדרין ניסח הרמב"ם את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית לשיטתו, שיהפכו לטקסט חשוב ומעורר ויכוח לאורך הדורות. פירושו סדרי מועד ונשים בכתב ידו של הרמב"ם נמצאים בספרייה הלאומית, ונמנים בין חשובי הנכסים שלנו בתחום כתבי היד היהודיים. הוא המשיך לתפקד כפוסק ליהודי מצרים ולקהילות יהודיות בתפוצות, באמצעות שאלות ותשובות. הוא נפטר בשנת 1204 בגיל 69. לפי בקשתו נקבר בטבריה. קברו מהווה מוקד לעלייה לרגל עד ימינו.
בנוסף לפירושו למשנה, בין יצירותיו ניתן למצוא את ספר "משנה תורה" (הידוע גם כ"יד החזקה"), קודקס מקיף על כל תחומי ההלכה, המעשיים והפחות מעשיים (קורבנות, טומאה וטהרה ועוד), שאלות ותשובות בהלכה, אגרות בנושאים פילוסופיים דתיים ("אגרת תימן", "אגרת תחיית המתים" ו"אגרת השמד"), וספרו הגדול "מורה הנבוכים", אף הוא בערבית יהודית. האחרון זכה לתרגומים בשפות רבות, ויחד עם ה"משנה תורה" זכה לפירושים בסגנונות שונים. כסוג של הקדמה ל"משנה תורה" חיבר הרמב"ם את "ספר המצוות", בו הוא מונה את תרי"ג מצוות התורה לפי תפיסתו, עם הסבר קצר לכל אחת מהן. הוא כנראה גם חיבר מעין "קיצור" לתלמוד הירושלמי, וקטע ממנו נמצא בגניזת קהיר ופורסם על ידי הרב פרופ' שאול ליברמן. באגרותיו הרמב"ם לא היסס לפסוק הלכה ולהורות בענייני השעה. בין האגרות בולטים החיבורים הדנים במצב היהודים בעת גזירות השמד – ניסיון שעברו הוא עצמו ובני דורו בספרד ובצפון אפריקה. הרמב"ם קרא לבניית גשר בין הקהילות לבין בניהן שנאנסו לעבור לאסלאם על מנת להציל את חייהם, אך ביקשו לשוב ליהדות בשעת הכושר הראשונה.
דרכו הפילוסופית והפסיקתית זיכתה אותו באהדה מופלגת וכן בהתנגדות חריפה. בפסיקת ההלכה הוא מתגלה כעצמאי וסמכותי, ומתבסס על גישת הפשט להבנת הסוגיה התלמודית. הוא מתייחס בכבוד רב לתלמוד הירושלמי ולשיטת הגאונים, אבל אינו נרתע לחלוק על הגאונים שלדעתו פסיקתם אינה מסתדרת עם הבנתו במקורות התלמודיים. הוא כתב בסגנון קצר וברור המבוסס על סגנון המשנה, ובדרך כלל לא הביא מקורות או הסברים, רק סדר הלכות, לצד הכנסת דיונים פילוסופיים לתוך הדיון ההלכתי. רבי יוסף קארו קבע שהרמב"ם, לצד הרי"ף והרא"ש, הוא אחד מ"שלושה עמודי ההוראה" בפסיקתו ב"בית יוסף" וב"שולחן ערוך", והגדול שבהם. השפעתו על ההלכה הספרדית גדולה מאוד, וגם בקרב האשכנזים היום מתייחסים אליו ביראת כבוד, למרות שהיו שחלקו עליו.
בדרך כלל, עולם הפילוסופי של הרמב"ם נחשב "רציונליסטי", וניכרת השפעה רבה של אריסטו (ויש אומרים אף של אפלטון). מצד שני היו מקובלים, כמו רבי אברהם אבולעפיה (שכתב כמה פירושים ל"מורה הנבוכים") שראו ברמב"ם מיסטיקן וב"מורה הנבוכים" ספר קבלי. בין נושאיו העיקריים אפשר לציין את תופעת הנבואה, טעמי המצוות ולשון המקרא. במשך הדורות התעורר פולמוס גדול בקרב היהודים ביחס לספר מורה הנבוכים והספר אף נשרף על ידי האינקוויזיציה בדרום צרפת בשנת 1233. יש שראו בכך תקדים לשריפת התלמוד על ידי השלטונות בפריז ב-1244. הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, שחי בספרד ובארץ ישראל כמאה שנה לאחר הרמב"ם, הרבה לחלוק עליו בפירושו לתורה, תוך שהוא מבהיר כי יש לו כבוד רב לרמב"ם. בדורות האחרונים ידוע שרבי נחמן מברסלב אסר על חסידיו ללמוד את ספר "מורה הנבוכים" (יחד עם עוד ספרי פילוסופיה יהודית מימי הביניים), על אף שהוא בעצמו היה מצוי בו היטב.
השפעתו של הרמב"ם ניכרת עד לימינו בתחומים רבים. בספרייה הלאומית נאספו חומרים ארכיוניים רבים אודות רבי משה בן מימון, הזמינים לצפייה בקטלוג הספרייה.
