לשער הולדת הבן והבת באתר הפיוט והתפילה
טקס ברית המילה, הטקס המרגש הנערך ביום השמיני ללידת התינוק הזכר ובו הוא נקרא בשם וערלתו מוסרת, הוא טקס המשותף לכל קהילות ישראל. לטקס משמעות סמלית וחשובה – כניסה לעם היהודי והשתתפות בברית רבת השנים בין אלוהים לישראל.
ברית המילה היא המצווה השניה המתוארת בתורה, והיא המצווה הראשונה שנצטווה בה אברהם. היא נזכרת לראשונה בספר בראשית, מיד לאחר שאלוהים קורא בשם חדש לאברם:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם."
(בראשית יז, ט–יד)
הערלה נתפסת כמעין כיסוי האוטם את הגוף ואת הלב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (דברים י, טז). במקורות היו שראו בהסרת הערלה מהגוף מעין תיקון של האדם, המרמז גם על יכולתו לתקן את עצמו. "לרמוז אליו כי כאשר תשלים צורת גופו על ידו [באמצעות האדם עצמו]", כותב ספר החינוך על טעמי המצווה, "כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו." כך או כך, רוב מוחלט של הישראלים בוחרים גם כיום למול את בניהם.
הפסוקים והברכות הנאמרים בטקס עוסקים בתפילה ובקשה בשעת רצון וקרבה זו בין האדם לאל, בזכירת הברית הנצחית בין הקב"ה לעם ישראל ובאיחול טוב לרך הנולד.
הטקס החשוב והמרגש מתחיל בהבאת התינוק אל המקום שבו התכנס הקהל. על פי הזוהר (לך לך), המתאר מנהג של חסידים ראשונים וזקנים קדמונים, האב פותח באמירת פסוקים מתהלים, והקהל משלים את הפסוק "אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ" (תהלים סה, ה). פסוק זה מתאר את הבחירה של אלוהים לקרב אליו את אברהם אבינו ואת צאצאיו, קרבה שאליה מצטרף הרך הנולד במעמד הברית.
האב אומר את פסוקי "אם אשכחך" כדי להזכיר את חורבן בית המקדש גם בשעת שמחה, כמו בטקס החתונה. לאחר מכן אומר האב, והציבור חוזר אחריו, פסוקי המלכה (בדומה לתפילת הנעילה ביום כיפור) ותפילה (כמו בתפילת ההלל).
האשכנזים, על פי מסורת הנזכרת בזוהר, מציגים את הכסא לאליהו הנביא, מלאך הברית, ומזמינים אותו לעמוד לצדם בזמן הטקס. מצוות המילה מוטלת על האב, אך מנהג ישן ומקובל הוא למנות מוהל מוסמך כשליח לקיום המצווה, והאב מודיע זאת בקול למוהל ולקהל.
טקס הברית נפתח בהעברת התינוק לבמה שעליה נערכת הברית (לעתים באמצעות שושבינים המוסרים את התינוק לאביו). בנושאו את התינוק בידיו האב אומר פסוקים אחרים ובהם "שמע ישראל". אחר כך הוא מניח את התינוק על ברכיו של הסנדק היושב על כיסא של אליהו. תוך כדי אמירת פסוקים נוספים, המוהל מתחיל לטפל בתינוק השוכב על ברכי הסנדק (על הכרית), ומכינו לקראת הברית.
מעשה הברית מורכב מכמה פעולות: חיתוך עור הערלה, "פריעה" – הזזת העור הנותר אל מאחורי העטרה, ו"מציצה" – הטפת דם הנעשית בפי המוהל או בעזרת מבחנה או צינור סטרילי. כל הפעולות הללו נמשכות זמן קצר ביותר, והן מלוות בברכות שאומרים המוהל והאב. המוהל מרגיע את התינוק ועוטף או חובש את מקום הברית. את הערלה המוהל טומן בתוך כלי שבו חול, ולאחר הברית קובר אותה באדמה. לאחר סיום החלק הפיזי של הברית נאמרים עוד פסוקים, והבן נקרא בשם.
אחרי המילה עצמה מברך האב ברכת "שהחיינו", כפי שמברכים על קיום מצווה חדשה.
כשמסתיימת המילה עצמה, מקדשים על היין, מברכים על הבשמים (במסורות הספרדים) ומברכים את ברכת "אשר קדש ידיד מבטן". אחר כך עוברים לקריאת השם, כפי שכבר בברית הראשונה, בריתו של אברהם אבינו, התקיים קשר בין כריתת הברית לקריאה בשם.
סדר הטקס והברכות הנאמרות בו מופיעים כבר בתוספתא (ברכות ו, יב–יג). אמנם, בטקס המתואר במקור קדום זה לא מופיעים כל הפסוקים הנאמרים בברית המילה כיום, אולם הברכות, שהן מרכז הטקס, והפן הקהילתי, המתבטא במענה של "העומדים", מזכירים מאד את אופיו של הטקס שאנו מכירים. העובדה שכבר במקורות הקדומים ועד לימינו יש לקהילה תפקיד וטקסט הנאמר בברית המילה מלמד על חשיבותה כטקס כניסה לחברה, משמעות שהשתמרה בכל התפוצות היהודיות לאורך הדורות.
עדויות לטקס ברית מילה כמעט זהה לזה הנערך היום ניתן למצוא בסידור שערך רב עמרם גאון (סדר רב עמרם גאון, קמה. רב עמרם גאון, בן המאה התשיעית, היה מאחרוני הגאונים וראש ישיבת סורא שבבל) ובמחזור ויטרי (תק–תקז. מחזור ויטרי מיוחס לר' שמחה בן שמואל תלמידו של רש"י, התפרסם בתחילת המאה השלוש-עשרה, והוא אחד מן המקורות החשובים ביותר למנהג צרפת הקדום בפרט ולמחקר תולדות התפילה בכלל).
כיום מבנהו העיקרי של טקס ברית המילה זהה, וההבדלים בין המסורות מתבטאים בעיקר בתוספות השונות, כגון אמירת "לשם ייחוד", פיוטים שונים (כמו "יהי שלום בחילנו" ו"אערוך מהלל ניבי" בקהילות הספרדיות) ותפילות אישיות של ההורים, של המוהל ושל הקהל.
מפאת חשיבותה, מצווה זו דוחה שבת וחג ומתקיימת בכל מועד שהוא – שבתות, חגים וצומות.
טקס הברית
שלושת הנוסחים העיקריים של הטקס המסורתי מפורטים להלן, ואליהם נוספו מזמורים ופיוטים מוכרים ונהוגים. גם בני המשפחה עצמם יכולים להוסיף גוון אישי ומשפחתי לברית, כטוב בעיניהם.