טליה בר
על היצירה הפיוטית ההולכת ומתרחבת בתרבות הישראלית, שבה חלק מהיוצרים והמבצעים באים מלב ליבה של המסורת והדת וחלקם באים מחינוך חילוני מערבי. אין סימן יותר מובהק לחיים – לחיי היצירה בארץ ולחיים של עולם הפיוט.
כן. התגלה מעיין. המעיין היה נסתר. אך לא מעין כול. שותים ממנו דורות על דורות של יהודים.
ועכשיו הגיע עידן, שבו מחפשות תרבויות המערב את המעיינות שננטשו. את בורות המים שנסתמו.
דור שלישי לחילוניות, להתמערבות, מחפש שורשים ומעיין להרוות בו צימאונו.
ובכל תרבות מעיין כזה נמצא. אחרת לא הייתה זו תרבות. אחרת התרבות הייתה נכחדת.
אצלנו היהודים, ללא מולדת, ועם "אלפיים שנות", המעיין נשמר בבתי הכנסת. בבתי המדרש. קיומו של העם נשמר בדת.
ועכשיו, משנרגעו קצת מאבקי ההישרדות, משהגלידו חלק מהפצעים, פצעים של פרעות ושואות, תקומה, עלייה ומשבריה, יש רווח המאפשר לחפש את המעיין. למצוא. לשתות. לרוות.
הפיוטים הם חלק ממעיין התרבות היהודית. ואל המעיין הזה יורדים היהודים של היום: חלקם דתיים, חלקם שומרי מסורת, וחלקם פוגשים בפעם הראשונה מזה שניים או שלושה דורות את מקורות התרבות שלהם.
יש בהם מכל הסוגים: הם זמרי רוק, פופ, פייטנים, חזנים, וסתם שוחרי שירה.
*
לחני הפיוטים בכל התפוצות, מושפעים השפעה מכרעת מהיצירה המוזיקלית שבסביבתה נוצרו. ולא רק הלחנים: האוכל, הלבוש והמראה ספגו את הסביבה.
ואנחנו פה. מדינה של מהגרים, של שבים, של גולים. מדינה מזרח תיכונית, מערבית, בלב התרבות הערבית. מדינה של קיבוץ גלויות ותרבויות. וגם כאן מתרחש אותו תהליך. השפעות הסביבה ניכרות בנו. ובבגדים שאנחנו לובשים, ובמוזיקה שאנחנו צורכים ויוצרים.
התהליכים שהתרחשו בכל תפוצות היהודים היו תהליכים של שינוי, השפעה, התחדשות. ובארץ קורה תהליך דומה. היוצרים שלנו חלקם באים מלב לִבן של המסורת והדת וחלקם באים מחינוך חילוני מערבי.
והם פוגשים את עולם הפיוט. הם יוצרים בהשפעתו. הם יונקים ממנו. אין סימן יותר מובהק לחיים. לחיי היצירה בארץ ולחיים של עולם הפיוט.
ר' דוד מנחם ושלומי שבן, במסגרת מפגשי "ידידי השכחת" בית הלל 2008, צילום באדיבות שגיב אלבז
לא מדובר כאן באופנה. מדובר בעם. בתרבות, שעוברת משלב של הישרדות לשלב של השתרשות. שמתחילה לחפש את כוחה מפנים הארץ ולא מחוץ לארץ.
יש מי שדואג שהתחדשות זו תשטח ותטשטש את איכויותיו של הפיוט כפי שהובא מארצות המקור. ותהליך כזה קורה. וגם יקרה. אבל הרי גם בארצות המקור לחן דחק לחן, סגנון דחק סגנון.
בתרבות העממית – האמת שורדת. לחנים המחיים את השרים אותם הם אלה ששורדים. ורק כוחם לחבר ולהתחבר מאפשר להם לשרוד. חיותו של הפיוט ניזונה מאותם תהליכים. והיא תלויה בחיבור שלו לזמן ולמקום.
תהליך של שימור נעשה בארץ. בארכיון הצליל הלאומי, ובעמותות העוסקות בשימור מסורות עדות ישראל. שימור נעשה גם בידי יוצרים הבאים מרקע דתי ומסורתי שבו נשמרו אוצרות הפיוט בשלמותם.
תנועת השימור וההתחדשות חיות זו בצד זו. וטוב שכך. את שתיהן אנחנו צריכים. הן צריכות אחת את השנייה.
הקולות מצטרפים למרקם שלם וחי. לא צריך לפחד. כל עוד יורדים לשתות מהמעיין הוא כמעיין המתגבר ולא, חלילה, מתעפש ומתייבש.
*
חלק מהשפעות המערב עלינו הן הנטייה לביקורת. אני מבקר משמע: אני שולט במצב.
אבל ידוע שילד שמבקרים אותו ללא הרף נפגע בהתפתחותו. תנועת ההתעוררות של הפיוט היא שתיל רך. והשתיל הזה מלבלב וצומח. הוא בשלב שצריך להשקות אותו, להזין אותו, לטפח אותו. וכל העושים במלאכה, יבורכו.
"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון... איך נשיר משיר ה' על אדמת נכר"
הנטייה להתאבל על שאבד, אסור לה למנוע את החיים והחיות מלהתקיים. נכון. הייתה תרבות מפוארת. נכון. חלק ממנה הולך לאיבוד וחלק כבר נכחד ללא תקנה. אבל אנחנו כאן. בואו נשיר במקום לבכות. בואו נשמח בהתחדשות המבורכת במקום לבדוק, אולי ושמא אנחנו עושים פה איזו טעות. קורה פה דבר טוב. והראיה היא, שכל מי שפוגש בו מתחיה ממנו.
מוקדם מדי להיזהר ולבקר, לקחת צעד אחורה ולבדוק. זו עת לשמוח ולצמוח ולתרום. להרחיב את פתח המעיין ולא לכסות אותו מפחד שיינזק.
אם לא נשיר את שיר ציון, כולם, כל אחד בדרכו וכמיטב יכולתו, שוב נשכח מה שרו הלויים בבית המקדש. והפייטנים בבית הכנסת.
עולם הפיוט לא הפסיק לחיות לרגע, אבל ככל שיותר יוצרים ישתו מהמעיין שלו ויצמחו ממקורותיו, ככל ששומעיו ירבו, כך יהיה זה סימן ברור. לחיוניותו.
כן. טוב. שהתגלה המעיין. טוב ששותים ממנו הרבה. טוב שישתלו סביבו עצים ודשא. וגם אם יביאו נדנדות וגזלן – המעיין לא יינזק והנהנים ממנו ירבו ויתחיו.
טליה בר הייתה אוצרת השמע של אתר הפיוט והתפילה.
