אשירה כשירת משה – עיון בפיוטי שירת הים
פרופ' אפרים חזן
פיוטים לאורך הדורות סביב שירת הים.
שבת פרשת "בשלח" היא מן השבתות החגיגיות ומרוממות הרוח. היא מכונה "שבת שירה" על שם שירת הים הכלולה בה, תחושת הגאולה והאמונה העזה "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא) ותחושת ההתעלות וההתגלות שזכו להם בני ישראל. עד שהכריזו והורו באצבע "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) ודרשו רבותינו: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בנבואתו" ובמקביל "תנו רבנן: דרש רבי יוסי הגלילי, בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניה לומר שירה. וכיצד אמרו שירה, עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו. כיוון שראו את השכינה עולל הגביה צווארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', שנאמר 'מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז'" (בבלי סוטה לא, ע"א).
המעמד המיוחד והמופלא של קריעת ים סוף ושירת הים הפך למעמד יסוד מכונן באמונה ובאהבת ה' לישראל; שירת הים נאמרת בכל יום ויום בסיום פסוקי דזמרה. שירת הים נזכרת שוב עם סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף בברכת הגאולה לקראת תפילת העמידה. אין פלא אפוא כי מעמד שירת הים קבע סוגת פיוט לעצמו. אלו הם פיוטי "מי כמוך" הספרדיים, הבנויים במתכונת קבועה של מחרוזות בנות ארבעה טורים, והטור הרביעי הוא סיומת מקראית החותמת במילה קבועה המתקשרת לענייני דיומא.
פיוט ה"מי כמוך" הקלאסי שהשתלב בתפילה, בברכת הגאולה, מתחיל מבריאת העולם, והוא מספר על מעשה הבריאה ותולדות העולם, על האבות, על שעבוד מצרים ועל מכות מצרים. כל פייטן, לפי ראות עיניו, מאריך במקום שהוא רואה לנכון, ולפי ענייני היום הוא מדגיש פרטים אחדים בתולדות עם ישראל, והוא מגיע לשיאו בתיאור יציאת מצרים, קריעת ים סוף ושירת הים. כשהוא מגיע לשירת הים הוא מספר שבמעמד זה שוררו ישראל "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות טו, יא), וכך נוצר הקשר מן הפיוט אל התפילה. פסוק זה, המשתלב משירת הים, הוא כמובן הסיבה לאמירתו של פיוט ה"מי כמוך", המתחיל בבריאת העולם. הסוג הזה הוא סוג סיפורי, בין השירים הסיפוריים הבודדים של שירת ספרד, ותכונותיו כתכונת סוגי השיר הסיפוריים. השירה הסיפורית היא בעלת נשימה ארוכה ומספרת דברים בהרחבה ותוך שילוב וציור דברים, ומשולבים בה גם שיבוצים ורמיזות מן הסיפור המקראי.
וכך מסתיים אחד מפיוטי ה"מי כמוך" של ריה"ל "אפתחה שערי רנני" שנכתב לחג הפסח:
רִכְבּוֹ נָתַן יְשׁוּעוֹת
וּפָרַע בְּחָפְרַע פְּרָעוֹת
וְדַרְכֵי יָם לְפָנַי קְרוּעוֹת כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ
שָׁלַח מַלְאָךְ לְפָנָי
וְנָהַג בְּיַם סוּף הֲמוֹנַי
וְנוֹדַע לְפַרְעֹה כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ
מְלָאוֹ לִבּוֹ עוֹד וַיּוֹאֵל
לִרְדֹּף אַחֲרֵי עַם הָאֵל
וְלֹא זָכַר כִּי קְדֹש יִשְׂרָאֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ
וַיַּשְׁקֵף שַׁדַּי מִמְּעוֹנוֹ
וַיֹאמֶר לְמֹשֶׁה נֶאֱמָנוֹ
הַךְ יָם וְיָשׁוֹב לְאֵיתָנוֹ עַל פַּרְעֹה וְעַל הַבּוֹטְחִים בּוֹ
אֵל אָמַר לְמִשְׁבְּרֵי יָם
וַיִּשְׂאוּ גַלָּיו דָּכְיָם
וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ
לְבָבוֹת נָדְבוּ בְשִׁירֵיהֶם
בִּרְאוֹתָם אֶת צוֹרְרֵיהֶם
כִּי לֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ
חִדְּשׁוּ שִׁירָה הֲמוֹנָי
מֹשֶׁה וּקְהַל אֱמוּנָי
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
שבע המחרוזות שלפנינו ממחישות היטב הן את המבנה הצורני והן את מבנה התוכן. הסיום במעמד השירה על רקע תיאור בריאת העולם ותולדותיו מקנה לשירה מעמד נכבד בבחינת "תכלית הבריאה", שכל המהלכים בעולם מראשיתו מובילים אל שירת הים ואל ההכרזה "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה''!
טבעי הדבר, כי בשבת שירה ובשביעי של פסח יעמוד נושא "שירת הים" גם במרכזן של סוגות אחרות. וכך זכינו לפיוט "גאולה" לשביעי של פסח "יום ליבשה נהפכו מצולים", אף הוא משל ר' יהודה הלוי, פיוט המספר בנס קריעת ים סוף ומבקש על הגאולה מתוך תיאור שבחם של ישראל והדגשת המחויבות המיוחדת של הקב"ה לכנסת ישראל.
פיוט זה נתחבב עד מאוד על כל קהילות ישראל, הוא מושר גם בשבת שירה וגם בשביעי של פסח, ומתוך חיבתו שרים אותו גם במסגרת שמחת ברית מילה, וזאת בזכות טורים 11–16, המציינים את החותם המיוחד שנושאים ישראל לשמו של הקב"ה.
יוֹם לְיַּבָּשָׁה / נֶהֶפְכוּ מְצוּלִים
שִׁירָה חֲדָשָׁה / שִׁבְּחוּ גְאוּלִים
יוֹם בְּצַר נִכְבַּדְתָּ / וְאֵלַי נֶחְמַדְתָּ
וְלָךְ עֹז יִסַּדְתָּ / מִפִּי עוֹלֲלִים
הִטְבַּעְתָּ בְתַרְמִית / רַגְלֵי בַת עֲנָמִית
וַּפַעֲמֵי שׁוּלַמִּית / יָפוּ בַנְּעָלִים
וְכָל רֹאַי יְשִׁירוּן / בְּעֵת הוֹדִי יְשׁוּרוּן
אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן / וְאֹיְבֵינוּ פְלִילִים
דְּגָלַי כֵּן תָּרִים / עַל הַנִּשְׁאָרִים
וּתְלַקֵּט פְּזוּרִים / כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים
הַבָּאִים עִמְּךָ / בִּבְרִית חֹתָמְךָ
וּמִבֶּטֶן לְשִׁמְךָ / הֵם נִמֹּלִים
הֶרְאוּ אֹתֹתָם / לְכָל רֹאֶה אוֹתָם
וְעַל כַּנְפֵי כְסוּתָם / יַעֲשׂוּ גְדִלִים
לְמִי זֹאת נִרְשֶׁמֶת / הַכֶּר נָא דְּבַר אֱמֶת
לְמִי הַחֹתֶמֶת / וְהַפְּתִילִים
וְשׁוּב שֵׁנִית לְקַדְּשָׁהּ / וְאַל תּוֹסֶף לְגָרְשָׁהּ
וְהַעֲלֵה אוֹר שִׁמְשָׁהּ / וְנָסוּ הַצְּלָלִים
יְדִידִים רוֹמֲמוּךָ / בְּשִׁירָה קִדְּמוּךָ
מִי כָמֹכָה / אֲדֹנָי בָּאֵלִים.