חנה פתיה, הרב יהודה עובדיה־פתיה, ר' חיים עובדיה
בני משפחתו של מחבר הפיוט "זכות רחל", כותבים זיכרונות וגעגועים, וכן על הקול הנשי הבא לידי ביטוי בעוצמה רבה בפיוט, על האקטיביות של רחל אמנו, המתווה דרך פעולה ועל תביעתה לרחמים ולגאולה.
מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ (בראשית רבה, פרשה פב)
מתוך “שער הפסוקים”, ירושלים, 1863, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
בפרשת וישלח מסופר סיפור פטירתה של רחל אמנו, שנפשה יוצאת בלדתה את בנימין. ממקום קבורתה, על אם הדרך, בואכה בית לחם, מלווה רחל את בניה היוצאים לגלות ומבקשת עליהם רחמים, ממאנת להתנחם.
דמותה של רחל אמנו עומדת במרכז פיוט תפילה מיוחד במינו, הידוע אך למעטים, שחיבר חכם הקבלה הבגדדי, הרב יהודה פתיה. בפיוט שוזר הרב את המדרשים שנכתבו על אודות רחל ושם בפיה תפילה וזעקה כלפי שמיא, הבוקעת את כל הרקיעים.
בחודש כסלו תרצ"ט (1939) חלם הרב חלום שזעזע את נפשו, וממנו הבין שאסון גדול מתרגש על ראשיהם של יהודי אירופה. על פי עדותו הוא, החלום לא נתן לו מנוח והחריד אותו חרדה גדולה. נראה שחלום זה הוא שזירז אותו להוציא לאור על גבי דפוס את התפילה שתיקן וקרא לה בשם "זכות רחל".
וכך כתב על שער החוברת הקטנה, שאותה כינה בשם "אסירי התקוה":
סדר האמור במחברת זו הוא מה שעשינו לדאבון נפשנו בעיר הקודש ירושלים תובב"א בשנת תקע בשופר גדול לחרותנו [=ת"ש-1939] אשר היתה עת צרה ליעקב ובאו מים עד נפש והוכרחנו להדפיסו כדי שיהיה מצוי ביד הכל וכולנו נתחבר ביחד כאיש אחד להרבות בתפילה ובתחנונים לפני המקום ברוך הוא אולי יחנן ה' צבאות על שארית עמו וצאן מרעיתו שלא יהיה דמם נשפך כמים...
בהמשך החוברת מצויות הנחיות מדוקדקות על מעמד התפילה והסליחות המיוחדות – ישיבה על גבי הקרקע, אמירת תיקון רחל, תקיעות בשבעה שופרות ותרועה בחצוצרות מפיי שני כהנים, נתינת צדקה ואמירת סדר שבעה "כורתי ברית" בצירוף התפילות שחיבר עבור האמהות, שהשיא שבהן הוא כאמור, "זכות רחל".
עד לפטירתו, בכ"ז אב תש"ב, התמיד באמירת סדר התפילות כפי שתיקן בחוברת, יחד עם חבורת מקובלים מבין תלמידיו.
במקום קבורתו, בהר הזיתים, מתאספת מדי שנה בשנה ביום פטירתו חבורת מתפללים העורכת סדר תפילות וסליחות לפי הנוסח שתיקן ב"אסירי התקווה". כאשר מגיעים אל אמירת "זכות רחל", לקראת סיום המעמד, מתיישבים כולם על הקרקע, דחוקים בינות המצבות והקברים. זה שנים רבות מוביל את המעמד נינו של הרב, הקרוי על שמו – החזן ר' יהודה עובדיה־פתיה. את השורה: מָתַי תְּרַחֵם מָתַי תְּנַחֵם וְאַתָּה דוֹחֶה מִיּוֹם לְיָמִים – אומר וקורא כל הקהל ביחד עם החזן וכך גם את השורות החותמות את הפיוט - קוּמִי אוֹרִי הִתְנַעֲרִי וְלִבְשִׁי בִּגְדֵּךְ הַיְקָרִים... עם אמירת המלים האלו – קוּמִי אוֹרִי הִתְנַעֲרִי... קם כל הקהל על רגליו. כל אלו הן ההוראות שרשם הרב המחבר בשולי הפיוט.
שני נינים של הרב יהודה פתיה, שני אחים (שניים מאחי), מספרים וכותבים על "זכות רחל", על הסבא רבא ועל הסבא.
ר' יהודה עובדיה־פתיה מספר על הסבא שאול פתיה, שפתח לנכדיו צוהר לעולמות אחרים, על הסבא רבא הרב יהודה פתיה ועל הקשר המיוחד שהיה לו עם דמותה של רחל אמנו, שלכאבה הגדול נתן ביטוי עז בפיוטו.
ר' חיים עובדיה כותב על עוצמתו וייחודו של הקול הנשי, על הבמה שנותן הרב יהודה פתיה לאמהות, ועל רחל המפלסת לה דרך את הקודש פנימה.
שני המאמרים מובאים ברצף בזה אחר זה.
"קול ברמה
מפיל חומה
הנשמע למרחקים"
הימים שבהם היה סבי עליו השלום בא אל ביתנו היו ימים מיוחדים מאוד. אני זוכר היטב איזו התרגשות הייתה אוחזת בי ובאחיותיי כשהיינו רואים את סבא פוסע בצעדים בוטחים בשביל שעל יד הבית. לא פעם היה עוצר ומלטף שושנה בגינה, מתכופף אל השיחים ומסלק עשבים שוטים. לעיתים היה מקיש על חלון ביתנו וקורא לנו לקבל מידיו עלי לימון ריחניים שנקטפו זה עתה. "בורא עצי בשמים" היה אומר, "תברכו", ופניו מאירות ומחייכות.
אהבנו לשמוע את סבא מדבר, מספר, היה זה הרבה יותר מאשר לשמוע סתם סיפור – הדיבור שלו היה ממגנט, לצליל העבה והמיוחד של קולו הייתה נעימות משכרת. היינו יושבים סביבו ושותים בצמא את דבריו.
סבא לא היה מספר לנו סיפורים, הוא היה מדבר אתנו משל היינו בני גילו. התייחסותו אלינו על אף היותנו צעירים לימים הייתה כאל מבוגרים, ולכן היה מרשה לעצמו לדבר על דברים שאינם שייכים כלל לעולמם של ילדים. כך היה מספר לנו על אביו ז"ל ענק הרוח והקבלה הרב יהודה פתיה עליו השלום, והיה פותח אתנו צוהר אל עולמות מיוחדים ועלומים, אל הנהגות והתנהגויות, כאלו שלא כותבים עליהם בספרים. כל מיני ניואנסים דקים שסבא ידע להעצים ולדלות מתוכם חכמה גדולה ולהעביר אותם אלינו ככלים לחיינו בעתיד.
הרב יהודה פתיה
אני זוכר את סיפוריו של סבא על אהבתו הגדולה של אביו לרחל אמנו. כמה העריץ את דמותה. כמה האמין בכוחה הגדול של רחל אמנו להתפלל עבור עם ישראל. גדול היה כוח תפילתה בעיניו יותר מכוחם של האבות, האמהות, משה, אהרן וכל צדיקי הדורות.
גדול היה רצונו של הרב יהודה פתיה ז"ל לכתוב תפילה שתתאר את כאבה הגדול של רחל על צערם של בניה ואת כל אשר היא עושה למענם. הוא רצה שהתפילה הזו תיאמר בעִתות צרה ומצוקה בקברה של רחל אמנו בבית לחם, על יד הכותל המערבי – שריד בית מקדשנו, וגם בשאר המקומות הקדושים כדי לעורר את זכותה של רחל ולהביא לקירוב הגאולה. הוא ראה ברחל אמנו – אותה רחל ששתקה כאשר נכנסה לאה אחותה לחופה במקומה והנחילה את כוח השתיקה לבניה לאורך הדורות, [כתיאורו של הנביא ישעיהו (נג, ז): "כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא יפתח פיו"] – דווקא בה ראה רבי יהודה את הדמות בעלת הכוח האמִתי, המסוגל לצאת מן השתיקה המוחלטת אל הצעקה והבכייה הגדולה. רבי יהודה היה זה שפתח בתפילה שכתב את פיה הסגור של רחל. קולה השבור והכואב בוקע מתוך גרונו שלו, הוא פונה יחד אִתה בבכי ובתחנונים אל בורא עולם בבקשה נרגשת להביא סוף סוף לגאולתם של ישראל.
גלויה, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב
לתפילה זו קרא הרב "זכות רחל". הוא כתב אותה יחד עם שלוש תפילות קצרות אחרות לכבוד האמהות משום שרצה שגם עליהן תכתבנה תפילות ולא רק על שבעת 'כורתי הברית' (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד). שלוש התפילות האלו שכתב לכבוד שלוש האמהות (שרה, רבקה ולאה) הן קצרות והן נאמרות בדרך כלל לפני שפותחים ב"זכות רחל" ומטרתן לעורר את זכותן של שרה רבקה ולאה יחד עם זכותה של רחל.
ב"זכות רחל" השקיע סבי הגדול את כל רגשותיו וכאבו. הרבה נחלי דמעה ניגרו מעיניו על שברם של ישראל. כל ימי חייו הצטער בצערם. הרבה תעניות וסיגופים קיבל על עצמו כבר מימי נעוריו והתרחק ככל יכולתו מהנאות העולם. הכול כדי לעורר זכות אבות ולהקל מסבלם של בני עמו. השואה הנוראה שהתרחשה על יהודי אירופה לא נתנה לו מנוח, והוא בכה יומם ולילה במשך חודשים ארוכים ללא הפוגה. האיום של גרמניה הנאצית על יושבי ארץ הקודש הדיר שינה מעיניו. רבי יהודה ערך תפילות רבות בבתי כנסת בירושלים וביקש מקהל המשתתפים להגיע לתפילות כשהם בתענית, אנשים, נשים וטף. שיאה של כל התכנסות כזו הייתה אמירת "זכות רחל". האנשים היו חולצים את מנעליהם ואת בגדיהם העליונים, שמים אפר על ראשיהם ומתיישבים על הקרקע. קולו של רבי יהודה ז"ל היה בוקע ועולה בבכי נורא, וכל הקהל היו גועים אחריו בבכייה גדולה. בסיום תפילתה של רחל היה הרב פותח בדברי סניגוריה על עם ישראל ומבקש בבכי ובתחנונים שיאמר הקב"ה די לצרותיהם של ישראל.
"קבר רחל", גלויה, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב
פעמים רבות השתטח סבי הגדול על קברה של רחל אמנו ע"ה יחד עם חבורת תלמידיו המובהקים וביניהם הרב סלמאן מוצפי ע"ה, הרב יעקב חורי ע"ה, אשר זבידה ע"ה, בנו אהובו סבי הרב שאול פתיה ע"ה ואחרים, שנמשכו אחריו במסירות נפש. הסיכון היה גדול, הבריטים שלטו בארץ ולא היססו לפתוח באש על כל מפר מצור. לא פעם קרה שנגמ"ש של הצבא הבריטי דלק אחרי הרב ותלמידיו כדי לעצור אותם ובכל זאת – תוך סכנת נפשות ממש – המשיכו הרב ותלמידיו לפקוד את קברה של רחל ולבכות שם בתחנונים.
באחת הפעמים, בעיצומה של אמירת תפילת "זכות רחל" איבד הרב את הכרתו והשתטח על הארץ, תלמידיו המבוהלים ניסו לעוררו, אך לשווא. לאחר מספר רגעים הוא התעורר מעצמו ושאל אותם האם ראו גם הם את מה שהוא ראה, כשנענה בשלילה סיפר להם שראה את רחל אמנו עולה למרום לבכות ולהתחנן לפני בורא עולם להושיע את ישראל. הוא תיאר לבני החבורה בפרטי פרטים איך נראתה רחל, כיצד שכבה, איך נראו פניה שטופי הדמע, ואפילו סיפר להם על הצמה שעיטרה את ראשה.
בתפילת "זכות רחל" שזר סבי הגדול בלב מלא רגש וכאב וביד אמן את פסוקי הנביאים ומדרשי חז"ל המדברים בעניין גלותם של ישראל וחורבן הבית. הוא הצליח להבליט בחכמה גדולה – יחד עם הסיפור הגדול המרכזי – הרבה פרטים דקים, החבויים לעתים מעין הרואה.
את הכול חיבר בחרוזים ובזרימה קולחת מבלי לאבד מהעוצמה ההולכת וגוברת מרגע לרגע. מבקשתו של המתפלל המבקש מהקב"ה שישמע לקול תפילתה של רחל – אל המעבר החלק אל רחל אמנו עצמה הבוכה על בן נעוריה ומחליטה לצאת אל האבות, לשאול על בניה ולחפשם בכוחותיה שלה ומשם אל המפגש עם משה, יהושע, הזקנים ומלכי בית דוד.
ברגישות גדולה עובר רבי יהודה מתיאור התוודעותה של רחל אל המציאות הנוראה של החורבן: "וְכִרְאוֹת רָחֵל כִּי אֵין חוֹמוֹת וָחֵל וְאַבְנֵי מִקְדָּשׁ הֵם שְׂרוּפִים וְאֵין כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים וְאֵין אָרוֹן וּכְרוּבִים"... אל התיאור הנפלא והמרגש כל כך של רחל הקורעת את מעילה וצעיפה, מחליפה אותם בשק והולכת ומתגלגלת בין הסלעים, בוכה ומתאבלת, סופקת כפיה על בניה כי איננו, עד שמגיעה אל רום חביון, מתייצבת לפני צור עולמים ותובעת את עלבונם של בניה.
שאלות קשות שם רבי יהודה בפיה של רחל בפנייתה אל הבורא: "וְאֵיךְ כַּלָּה מֵחֵיק בַּעֲלָהּ תְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ לְמֶרְחַקִים?!", " וְאֵיךְ שִׁלַּחְתָּ הָאֵם מִקֵּן וְלֹא לָקַחְתָּ הַבָּנִים?!", וְאֵיךְ נָטַשְׁתָּ הַצֹּאן תּוֹעִים בֵּין אֲרָיוֹת וּלְבָאִים?!", "וְאֵיךְ תִּדּוֹם לִבְנֵי אֱדוֹם הַמַּקְרִיבִים מֵהֶם זְבָחִים?!", " הַאִם לֹא תַּם עֲוֹן פִּשְׁעָם?!", "הַאִם מִצְעָר לְפָנֶיךָ אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ?!" ואת השאלה האחרונה, הקשה מכולן, מבקש רבי יהודה שכל הקהל יאמרו יחד עם השליח ציבור בקול רם: " מָתַי תְּרַחֵם?! מָתַי תְּנַחֵם?! וְאַתָּה דוֹחֶה מִיּוֹם לְיָמִים".
דומה שרק אדם כמו רבי יהודה ז"ל, שידע את עוצמתה של רחל וקולה מחד ואת עוצמתו של קול הציבור מאידך, יכול היה לשאול בקולה של רחל שאלות כאלו. מילים אלו בקעו מתוך ליבו הפצוע שותת הדם של תלמיד חכם עצום, גאון בתורת הנסתר מחד, אך בעל נפש רגישה ועדינה עד למאוד מאידך, שחשה על בשרה את כאבם הנורא של ישראל.
עם כל זאת, ידע רבי יהודה לטעת תקווה וביטחון בלב המתפלל בתארו איך מנחם הקב"ה את רחל ואומר לה: "קומי אורי, התנערי, ולבשי בגדייך היקרים".
כממשיכי דרכו של סבנו הגדול אנו עולים ופוקדים את קברו שבהר הזיתים מידי שנה בשנה כדי לקרוא שם את תפילת "זכות רחל". שלא כמו בבית הכנסת – שם יושבים האנשים על הרצפה אחד ליד השני בחבורה אחת, הרי שבהר הזיתים מפוזרים האנשים בין הקברות, נדחקים בין המצבות, מנסים לשבת על הקרקע המאובקת כמה שיותר קרוב לציונו של רבי יהודה פתיה ז"ל. שם יושב החזן הפותח בקריאת "זכות רחל" בניגון עצוב, עדין ומיוחד, המרטיט את נימי הלב. ניגון העולה ומסתלסל מעל המצבות העתיקות אל עבר מקום המקדש הנשקף ממול. ניגון הפותח שערי דמעה, מעצים את המילים וחודר אל עמקי הנשמה.
ר' יהודה ע. פתיה, נינו של הרב יהודה פתיה, הוא חזן ופייטן במסורת בבל וירושלים, עומד בראש "אנסמבל היונה" המביא פיוטים ממסורת זו ואחרות, עוסק בההדרה ובהוצאה לאור של כתבי הרב יהודה פתיה.
דורות מספר לפני פריחתה של ספרות התפילה הפמיניסטית או "מדרש אשה" חיבר הרב המקובל ח"ר יהודה פתיה מבגדד את השלמותיו להקפות שבעת "כורתי ברית", אשר נתנו שוויון זכויות לאמהות האומה. תפלות אלה נאמרות בליל הושענא רבא לאחר סיום כל חלק משבעת חלקי הלימוד המיוחדים ללילה זה, וכל אחת מהן מוקדשת לאחד מאבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. הקפות אלה נכללו גם במחזור סליחות ותחינות מיוחד שנערך על ידי הרב המחבר "לכל עת צרה שלא תבוא", ועד היום נוהרים רבים מיהודי בבל ומוקירי זכרו אל קברו ביום פקודת שנתו (ז"ך אב) כדי לערוך סדר תפילות מיוחד זה.
המייחד את תפילותיו לעומת תפילות נשים שקדמו לו ושבאו אחריו הוא שאין מדובר כאן בתפילה שנתחברה בידי אישה או למען נשים ולא בתפילה האמורה להיאמר במעמד שולי או מפי קבוצה מצומצמת, אלא בתפילה שמחברה הוא רב מן השורה הראשונה, שנועדה להיאמר במעמדים מרכזיים ושנושאה הוא גדולתן של ארבע האמהות. התפילה נכללה בתוך הקובץ אסירי התקוה ובתוך פירוש הרב ל"סבא דמשפטים" שבספר הזוהר – מתוק לנפש. בתפילה ארבע יחידות, שלוש הראשונות מוקדשות לשרה רבקה ולאה ואורכן מקביל, פחות או יותר, ליחידות המסורתיות המוקדשות לשבעה כורתי ברית, בין חמש לתשע שורות. היחידה האחרונה שזכתה להתכנות בפי הציבור בשם החיבה "זכות רחל" על שם מילות הפתיחה, היא יוצאת דופן הן בהיקפה (54 שורות) והן בעצמתה. את טקס התפילה הנהיג הרב בעתות צרה. הוא החל להנהיגו בעתות השואה על קבר רחל והוא נערך עד היום על ציונו ביום פטירתו. קשה למצוא בין המשתתפים אדם היכול לעצור בעד דמעותיו בעת קריאת קטע זה. להעצמת התחושה הדרמטית וההתחברות אל המתואר בקטע מנחה המחבר את הקהל בלשון זו: "טוב לציבור לחלוץ בגדיהם העליונים ולישב כולם על הקרקע".
זְכוּת רָחֵל זְכוֹר הָאֵל לְבָנֶיךָ הַנְדוּדִים
שֶׁהִכְנִיסָה אֶת צָרָתָהּ לְחוּפָּתָהּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
וְהִיא נֶחְבְּתָה תַּחַת מִטָּתָהּ וְעָנְתָה מִשָׁם דְּבָרִים
שורות הפתיחה של הפיוט מתייחסות למדרש האומר כי רחל ויעקב שחששו מרמאותו של לבן קבעו ביניהם צופן כדי שיוכלו לזהות זה את זו בליל חופתם, אך רחמי רחל נכמרו על לאה והיא מסרה לה את הצופן, ולא זו בלבד אלא שהתחבאה מתחת למיטה כדי להציל את לאה ממבוכה במקרה שלא תדע לענות לשאלותיו של יעקב. אך ציטוט זה צופן בחובו הרבה יותר מאשר טענה לזכויותיה של רחל. יש כאן רמיזה למדרש איכה רבה (פתיחתא, אות כד), הנותן במה מפתיעה ונועזת לקול הנשי. במדרש מסופר כי אברהם, יצחק, יעקב ומשה באו אל הקב"ה לאחר חורבן בית המקדש כדי לשטוח את טענותיהם בפניו לזכות עם ישראל. המתכונת חוזרת על עצמה:
פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע, למאה שנה נתת לי בן וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?
פתח יצחק ואמר: רבש"ע, כשאמר לי אבא "אלהים יראה לו השה לעולה בני" (בראשית כב), לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?
פתח יעקב ואמר: רבש"ע, לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן? וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?
פתח משה ואמר: רבש"ע, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר? וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? זהו המשל שאומרים בני אדם מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי.
נתיבות השלום, וינה, אוסטריה,1846, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
כל המדברים מזכירים לפני הקב"ה את מעשיהם הטובים ואת טרחתם למען עם ישראל ומקווים שבזכות אלו יעביר האל את רוע הגזירה, אך הם נענים בשתיקה רועמת. כאן חל מפנה מעניין:
באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה...
עוד בטרם נעיין במה שאמרה, יש לשים לב למונח שבו מתאר המדרש את פעולתה של רחל. היא קופצת, כלומר לעומת הגברים, העומדים כביכול בשורה וממתינים לתורם, היא שוברת את השגרה ואת הרשמיות כאומרת "עת לעשות ולא לדבר". זאת ועוד, הקפיצה היא עקירת מקום, ומראה שרחל מדברת מבלי שנתבקשה, היא שוברת את מעגל הגברים ומשמיעה את קולה, קול אם רחמניה. ומה היא אומרת? גם כאן יש לנו להשתומם על תעוזת הדרשן המערער בעצם על אחד מעקרונות היהדות וטוען שהקב"ה צריך לסלוח לחוטאים בחטא עבודה זרה:
רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חילפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה.
ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?
ציור: אריה אוליאל, באדיבות משפחת אוליאל ומוזיאון "חצר הישוב הישן", ע"ש יצחק קפלן
רחל בעצם טוענת כלפי הקב"ה שאם היא, שהיתה לה סיבה מוצדקת לקנא באחותה, לא עשתה זאת, על אחת כמה וכמה הוא אינו רשאי להתקנא בעבודה זרה שאין בה ממש ושאינה מאיימת על מעמדו.
לבד מן ההעזה הרבה ששם הדרשן בפי רחל יש להבחין בכך שהוא (או שמא היא?) נתן כאן ביטוי לקול הנשי, שכן יש הבדל עקרוני בין האישה השוברת את הקו ובין הגברים. בעוד הגברים טוענים כל אחד "עשה למעני, מגיע לי", הרי שרחל אומרת – ראה כיצד נהגתי ולמד ממעשי. היא אינה תובעת תשלום ושכר על מעשיה אלא מדברת כמחנכת המתווה כיווּן. ואכן, רק טענתה של רחל זוכה לתשובה:
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן.
פתיחה זו, אם כן, מניחה כיסוד את עוצמתו וייחודו של הקול הנשי וסוללת את הדרך להבנת שאר הפיוט. וכך אנו קוראים בהמשך הפיוט:
מְיַלֶּלֶת וְשׁוֹאֶלֶת הַנִּקְבֶּרֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים
אַיֵּה יוֹסֵף אַיֵּה חוֹפֵף אֲהָהּ לִי עַל בֶּן נְעוּרִים
אַיֵּה בֶּן אוֹנִי לֹא רָאַנִי וְלֹא יָנַק מֵהַדַּדִּים
יללתה של רחל היא יללת אם שכולה, אף על פי שלמעשה בניה הם אלו ששכלו את אמם. המחבר, הרב יהודה פתיה, השליך את כאב השכול, שאותו הכיר היטב מחייו האישיים, אל עולם הנשמות. גם הנשמות חשות בכאב ובצער הפרידה ומחפשות לגונן על יקיריהן בעולם הזה. יש לשים לב לכך שבנימין נקרא כאן בשם שנתנה לו אמו, בן אוני, המוזכר רק פעם אחת בתנ"ך. האם מקוננת על כך שלא היניקה את בנה, שלא זכתה לממש לגביו את חווית האמהות החזקה כל כך. ואנו קוראים הלאה:
הָלְכָה לִשְׁאוֹל מֵאָבוֹת כֹּל אֵיפֹה בָּנַי הַיְקָרִים
לְכִי שַׁאֲלִי לְבֶן עַמְרָם קָבוּר בְּהַר הָעֲבָרִים
בְּנִי מֹשֶׁה אַל תֶּחֱשֶׁה אָן נָטַשְׁתָּה הָעֲדָרִים
וְקוֹל מִקֶּבֶר נִשְׁמַע מְדַבֵּר בִּנְהִי וְקוֹל תַּמְרוּרִים
לָמָּה דּוֹדָה אַתְּ נוֹדֵדָה לְחַפֵּשׂ בֶּהָרִים
אֲנִי נְחוּצָה לִגְדוֹר פִּרְצָה לֹא עֵת הַרְבּוֹת דְּבָרִים
מֹשֶׁה עָנָה בִּמְגִנָּה לִיהוֹשֻׁעַ בְּנֵךְ מְסַרְתִּים
יְהוֹשֻׁעַ בְּנִי עֲנֵנִי אָנָה הֵמָה הַשְּׁבָטִים
לְמוּל בִּכְיָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ בָּכָה גַם הוּא לְעֻמָּתָהּ
וְקוֹל בִּכְיָתָם וְשַׁוְעָתָם עָלְתָה לִשְׁמֵי מְרוֹמִים
דּוֹמִּי אִמִּי מְעַט רֶגַע פֶּן אָמוּת וְאֶגְוַע
אֲנִי מְסַרְתִּים לַזְקֵנִים וּלְמַלְכֵי דָוִד הָרוֹעִים
הָלְכָה מִשָׁם בְּחִפָּזוֹן וּבָאָה לְקִבְרֵי עִיר צִיּוֹן
וְאָמְרוּ לָהּ בְּמִקְדָּשׁ מָכוֹן שָׁם תְּבַקְשִׁים וְשָׁם תִּמְצְאִים
רחל פותחת במסע נדודים. היא עוברת מן האבות למשה וממנו אל יהושע, אל הזקנים ואל המלכים עד אשר היא מגיעה אל בית המקדש החרב. המחבר מעמת באופן קיצוני את התנהגותה של רחל מול התנהגות המנהיגים הגברים. רחל אינה מסתפקת בקינה ונהי, היא פועלת ויוצאת לחפש את בניה. הגברים לעומת זאת פסיביים לחלוטין. כל אחד מפנה אותה אל המנהיג הבא, משה מנסה לעצור בעדה באומרו "לָמָּה דּוֹדָה אַתְּ נוֹדֵדָה", כאומר, אנו עשינו את כל שביכולתנו ואין לנו לטרוח ולדאוג. יהושע אינו יכול לשאת את עוצמת כאבה ומבקש "דּוֹמִּי אִמִּי מְעַט רֶגַע פֶּן אָמוּת וְאֶגְוַע". המחבר מדגיש פה את הקשר האישי, המשפחתי. רחל קוראת למשה וליהושע בְּנִי, משה קורא לה דודה ויהושע אמי. אי אפשר שלא להרגיש בקטע זה את הכאב שמן הסתם חווה המחבר על בשרו ובקרב משפחתו וקהילתו.
גלויה מתוך אוסף משפחת גרוס, תל-אביב, באדיבות המשפחה
תגובתה של רחל למראה החורבן היא מזעזעת:
וְכִרְאוֹת רָחֵל כִּי אֵין חוֹמוֹת וָחֵל וְאַבְנֵי מִקְדָּשׁ הֵם שְׂרוּפִים
וְאֵין כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים וְאֵין אָרוֹן וּכְרוּבִים
צָעֲקָה מָר חֲמַרְמַר וְחָלְצָה מֵרַגְלָהּ מִנְעָלִים
וְקָרְעָה אֶת כְּתוֹנֶת פַּסִּים וְהַצָּעִיף וְהַמְּעִילִים
וְשַׂק חָגְרָה עֲלֵי בְּשָׂרָהּ וְנִתְגַּלְגְּלָה בֵּין סְלָעִים
וְטָפְחָה יָד עַל בֵּן נִכְבָּד אֲשֶׁר נֶאֱבָד בֵּין הָעַמִּים
וְקָשְׁרָה חֶבֶל עַל עַם חֶבֶל וְעָשְׂתָה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים
אך שוב אין היא מסתפקת במספד ובבכי, היא מתנערת מן המצב הזה, ובאותה מילה שבה הדגיש המדרש את תגובתה המיוחדת, משתמש המחבר כדי לתאר תנועה של היחלצות מן הדיכאון, אחיזה במעשה ותנועה חדה כלפי מעלה:
קָפְצָה בְּחִפָּזוֹן לְאֵל עֶלְיוֹן וּבָקְעָה אֶת כֹּל הַרְקִיעִים
וְעָלְתָה לִמְעוֹן לְרוּם חֶבְיוֹן וְעָמְדָה לִפְנֵי צוּר עוֹלָמִים
כמו במדרש גם כאן רחל קופצת, אלא שכאן החריגה מן הקו מודגשת הרבה יותר, שכן היא בוקעת את כל הרקיעים. בקיעת הרקיעים היא ביטוי מובהק לחריגה מהשגרה, והיא מצויה הרבה בתפילות המיסטיות לימים הנוראים ובעולם החסידות. במקום להשתמש בתפילות המובנות והקבועות שהן כעין מפתחות, רחל בוקעת, קורעת ומפלסת לה דרך אל הקודש פנימה, אל רום חביונו של צור העולמים. ודוק, אותה רחל שנחבתה תחת מיטתה מתוך ענווה וצניעות פורצת עתה אל רום חביון בגלל צורך השעה.
וְתָבְעָה עֶלְבּוֹן שֶׁל עַם צִיּוֹן בְּשַׂק וּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים
אָנָּא אָבִי לְקוֹל כְּאֵבִי תִּפְנֶה אֵלַי בְּרַחֲמִים
צוּר תְּעוּדָה הֲאִם עֵדָה תִּהְיֶה אֲבוּדָה לְעוֹלָמִים
וְאֵיךְ כַּלָּה מֵחֵיק בַּעֲלָהּ תְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ לְמֶרְחַקִים
וְאֵיךְ שִׁלַּחְתָּ הָאֵם מִקֵּן וְלֹא לָקַחְתָּ הַבָּנִים
וְאֵיךְ נָטַשְׁתָּ הַצֹּאן תּוֹעִים בֵּין אֲרָיוֹת וּלְבָאִים
וְאֵיךְ תִּדּוֹם לִבְנֵי אֱדוֹם הַמַּקְרִיבִים מֵהֶם זְבָחִים
תביעתה היא חריפה ביותר, היא מותחת ביקורת על הקב"ה וקינת איכה של הנביא הופכת בפיה לשאלה נוקבת: איך תגרש? איך שלחת? איך נטשת? איך תידום? מכל השאלות האלה מפתיעה בתעוזתה השאלה: "וְאֵיךְ שִׁלַּחְתָּ הָאֵם מִקֵּן וְלֹא לָקַחְתָּ הַבָּנִים?", שהרי הגמרא אומרת (ברכות, לג, ע"א): "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו". כלומר אסור להשתמש במצוות שילוח הקן כדי לבקש רחמים מהקב"ה. רחל ממשיכה לשאול ולבקש:
הַאִם לֹא תַּם עֲוֹן פִּשְׁעָם בִּידֵי מַיִם הַזֵּדוֹנִים
הַאִם מִצְעָר לְפָנֶיךָ אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ
וְאֶלֶף שֵׁנִי נָטָה לַעֲרוֹב וְלֹא חָדַל הַמַּכְאוֹב
וְאַיֵּה אוֹת הַפְּלָאוֹת וְחֶשְׁבּוֹן מוֹעֵד מוֹעֲדִים
מָתַי תְּרַחֵם מָתַי תְּנַחֵם וְאַתָּה דוֹחֶה מִיּוֹם לְיָמִים
אֵל אָיוֹם תְּנָה פִּדְיוֹם וְלֹא תִדְחֶה עוֹד בִּדְבָרִים
אל תדחה בדברים, היא מתחננת. כמו בתחילת הפיוט, גם כאן רחל רוצה לראות מעשים ולא דיבורים, ואכן:
קוֹל יוֹצֵא מֵעַל כִּסֵּא דּוֹמִּי בִּתִּי כַּלַּת אֵיתָנִים
מִנְעִי דִמְעָה מֵעֵינֵךְ וְאֶת חִכֵּךְ מִתַּחֲנוּנִים
כִּי מֵרוֹב שִׂיחֵךְ וּבִכְיָתֵךְ נָדְדוּ כָּל הָעֶלְיוֹנִים
וְהוּא עָלָה עַד מַעְלָה וְנִכְמְרוּ הָרַחֲמִים
מתוך שנה טובה, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
רחל נענית והיא מכונית בדרך חיבה "בִּתִּי, כַּלַּת אֵיתָנִים". כביכול אף העולמות העליונים לא יכלו לעמוד בפני בכיותיה ותחנוניה של האם השכולה ועכשיו מובטח לה:
וְלֹא אֶדּוֹם עֲדֵי אֶקּוֹם דְמֵי עֲבָדַי הַנִשְׁפָּכִים
וּבִזְמַן קָצֵר אֶהְיֶה קוֹצֵר וּבוֹצֵר כָּל הָרְשָׁעִים
אֶגְזוֹר אַבְנָא תַּמְחֵי צַלְמָא וְתַדִּיק יָתֵיהּ לִרְסִיסִים
וְאֶפְתַּח תֵּיבוֹת הַסְּתוּמוֹת שֶׁל נִשְׁמוֹת הַבְּלוּעִים
קוּמִי אוֹרִי הִתְנַעֲרִי וְלִבְשִׁי בִּגְדֵּךְ הַיְקָרִים
גַּם קוֹל עַמִּי וּלְאֻמִּי הֵם מִתְוַדִּים וְאוֹמְרִים
אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ עֲשֵׂה נָא לְמַעַן שְׁמֶךָ
קטע אחרון זה, המשלב יחדיו מוטיבים מספר דניאל ומהפיוט לכה דודי, רווי בהנחות יסוד קבליות הרומזות לגאולה, מתוך הצלבת כל מישוריה השונים. הפיוט נחתם בפזמון החוזר המשותף לכל שאר ההקפות – זָכְרֵנו ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ.
על צד זה של אוצרות גנוזים אלה שבפיוט ועל אוצרות רבים נוספים בו כולי תקווה להרחיב את הדיבור בעתיד.
ר' חיים עובדיה הוא נינו של הרב יהודה פתיה, מכהן כרב קהילת 'מגן דוד' בלוס אנג'לס. לקריאת מאמרים נוספים שלו לחצו כאן. המאמר מובא כאן באדיבות פרופ' חביבה פדיה.
