קובי אברבנאל
הדיאלוג הנשגב שבפיוט "דודי ירד לגנו", בין הרעיה הכואבת לדודהּ המנחם, מזכיר לקובי אברבנאל דווקא שיחת חולין עכשווית בין אישה לגבר, שבה האישה מבקשת את הדיאלוג אך לא זוכה למענה. ובינתיים רק חפץ הלב, הצפיה והציפייה הם הכבלים הסמויים שדרכם נקלטים הכיסופים.
חרף הניתוק והריחוק מתקיים דיאלוג בין הרעיה (האומה העברית) לדוד (אלוהי ישראל) בפיוט "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ". ואילו בימינו: ברובד הגלוי, הרעיה "ממתינה" למענה, והדוד נדמה כמי ש"אינו זמין", ורק בתדרים מוצפנים מתנהלים ערוצי קשר חשאיים, כשהלב הוא תחנת הממסר לכיסופים. המצב שבו נושא המונולוג מחכה לדיאלוג, מזכיר לי פתק שמצאתי פעם בלכתי ברחוב, לא ידעתי מי כתבו, אל מי יועד, ובאילו נסיבות. על הפתק נכתבו ביד רגישה המילים הבאות: "בבקשה בוא לא נראה טלוויזיה".
בְּבַקָּשָׁה בֹּא לֹא נִרְאֶה טֶלֶוִיזְיָה
צְפִיָּה נְטוּלַת חֵפֶץ – חֵפֶץ נְטוּל צִפִּיָּה
אֲנִי מְקֻפֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵי בַּקָּשָׁה
כְּתוּבָה בְּפֶתֶק מְמוּגְנָט אֶל מְקָרֵר
וּמְחַכָּה כְּמוֹ לֹא יוֹדַעַת
מַה שֶׁנְדַבֵּר עָלֵינוּ
