פרופ' חביבה פדיה
הפיוט משורר את מהלך גאולת מצרים והאירועים המרכזיים בה, במיוחד ליל יציאת מצרים והמצוות שניתנו אז ולדורות, כגאולה ראשונה שהיא "דגם מוקטן" של הגאולה האחרונה העתידה לבוא אף היא בחודש ניסן, על פי דברי המדרש (תנחומא): בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל.
פסח הוא החג הבא להעביר לדורות את פסח מצרים – החג נחגג על מנת לשוב ולחיות מחדש אותו לילה שבו היו כל בני ישראל ערים, מקריבים את קרבן הפסח, ליל מכת בכורות של המצריים, הלילה שבו עם העבדים שביקש לצאת ממצרים גורש בחוזק יד ומיהר לברוח בטרם עם האדונים יתחרט.
ציווי פסח שבתורה הוא בעל מבט כפול: הוא מסתכל בו זמנית הן על העם היוצא ממצרים בלילה זה – פסח מצרים – והן על חקיקתו של האירוע בתודעה הקולקטיבית לעתיד לבוא – פסח דורות.
ניטיב להיכנס לעולמו של השיר אם נעיין בתורה בספר שמות פרק יב כדי להיזכר בתכני הציווי ובקשר העמוק בין פסח מצרים לפסח דורות (הפסוקים הרלוונטים במיוחד יופיעו מודגשים).
שמות יב, א–יז (בדילוגים):
וַיֹאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת [...] וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה': וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:
הלילה שנבחר ליציאת מצרים הוא משך ההתרחשות: העם נחלק לחבורות המקריבות כל אחת קרבן שה, בדם השה מסמנים את מזוזות הבית אשר תַבְדלנה את היהודים בזמן מכת בכורות, הקרבן נאכל כצלי אש בליווי מצות ומרורים, כאשר עם העבדים העומד לעזוב את ארץ שעבודו אוכל אותו כשמותניו חגורים ונעליו ברגליו ומקל הנדודים בידיו, והוא נכון בכל רגע לקריאת השילוח. התנהגות זו, שהייתה שלובה בעצם ההתרחשות של היציאה הממשית והמיָדית ממצרים, תשוב ותשוחזר מדי שנה בשנה בפסח דורות במסגרת ליל הסדר. "סדר" הוא המונח הקדום ביותר המקביל ביהדות למונח ריטואל, טקס.
הפיוט, המזמין ומעורר לשמחת ותחושת החג, הוא מרכיב בשחזור רוחני זה. הפיוט פותח בהבעת שבח לאל, שעם כל קדושתו ורוממותו בקהל מלאכיו הוא נפנה גם להעניק מעוצמתו לבני האדם ומיוחד לחלשים שבהם, שהם כאין אונים:
מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ – כאן תוארי האל המודגשים הם תוארי הגאולה, כיאה לשיר שנושאו גאולת מצרים, וזוהי מטבע מלשון התפילה: "ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע".
אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים – זוהי לשון הפסוק (תהלים פט, ח) ומקובל לפרש שקדושים כאן הם המלאכים, והאל נערץ על ידם.
וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה, מַחֲזִיק רִפְיוֹן יְדֵי רָשִׁים – האל הוא מקור העוצמה של החלש ושל העבד. על הפסוק "לא ירפך ולא יעזבך" (דברים ד, לא) כותב רש"י: "לא ירפך מלהחזיק בך בידיו. ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו", ישראל ממצרים.
שְׁמוֹ יַחְדָיו נְרוֹמְמָה /עֲלֵי נֵבֶל וַעֲלֵי עָשֹוֹר / כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ / וַיּוֹצִיא עַמּוֹ מִמָּצוֹר –
זכירת דבר קודשו היא זכירת ההבטחה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים. כאשר ר' משה חוצין אומר כאן "הוציא עמו ממצור" הוא משחק על כפל משמעות: א. מצור במשמע מלכודת. ב. במבטא של יהודי עירק המלה "מצרים" נאמרת ונהגית "מצר" במלעיל, וזה דומה מאוד למלה העברית "מצור".
וְהוּא צִוָּה אֱלֵי עַמּוֹ / קְחוּ לָכֶם שֶֹה בְּעָשֹוֹר / לְהוֹדִיע כִּי הוּא יָשֹוֹר / עַל אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים –
כאן השיר משחזר את ההתכוננות ערב פסח ליציאת מצרים, וכבר עיינו וראינו את הקשר המהותי בין הכנת השה לקרבן לבין גילוי מלכותו של האל, שכן דם השה המוקרב שימש גם לסימון המזוזות, וכאשר התגלה האל וירד להכות את מצרים במכת בכורות, התגלתה שררתו (=כי הוא ישור) על בני אדם ועל אלילים (אלהים יכול לתפקד גם במשמע אלילים).
חֹסֶן יֶשַׁע יְמִינוֹ אֵל / הֶרְאָה לְהוֹשִׁיעַ לָמוֹ / כִּי הִשְׁקִיף מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ – ימינו של האל מייצגת חסד וכוח ואלה נגלים לישועת עמו. ההשקפה היא ביטוי נדיר לגבי האל בתורה ומופיעה בזמן בריחת עם ישראל מפני המצרים ובזמן מעבר ים סוף (שמות פרק יד): "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם." הסתכלותו של האל עשויה להיות מצב עונש או מצב חסד על ה"מושקף", על מושא ההסתכלות, תלוי כביכול איך ודרך מה הוא מסתכל. והנה כאשר האל השקיף על עמו במצרים ראה את העם מתבוסס בדמו. ואכן העם היה מתבוסס בדמו לאורך כל שנות עבדותו, לאורך כל הדורות שבהם התענה כעבד תחת נוגשיו. יחזקאל הנביא מזכיר לעם את ראשית התהוותו לעם בדימוים של אומה הנולדת כתינוקת ומתגדלת אט אט להיות כלה (יחזקאל טז, ד–ו): "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַת שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ." הנביא מתאר אותה כאן כתינוקת שזה עתה נולדה, שחבל הטבור שלה לא נכרת (=לא כרת שרך), שלא קיבלה את הטיפול הרפואי הראשון הנחוץ לה (=המלח לא הומלחת) ולא נעטפה בחיתולים, ואזי האל הרואה את הדמות הנולדת חסרת ישע וחסרת צורה ומקים אותה לתחייה מתוך דמי הלידה שהיו עלולים להיות גם דמי המוות: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי." פסוק זה נדרש יותר מאוחר בידי חכמים כמכוון לשני דמים הקשורים בכינונו של העם ערב יציאת מצרים ולקראת כניסתו לארץ ישראל: דם קרבן הפסח ודם ברית המילה שבאו בה לאחר שלא קיימוה מאות בשנים.
ובכן אומר הפייטן כי האל שהשקיף ממעונו ראה את "הָעָם מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ / דַּם פֶּסַח וְדַם הַמִּילָה / אֲזַי עָבַר הוּא בְּעַצְמוֹ / לְמִצְרַיִם וְאֶת עַמּוֹ / הוֹצִיא מֵעַבְדוּת לְחָפְשִׁים." הפייטן משתמש כאן במכוון בניסוח "עבר הוא בעצמו". השורש עבר מופיע גם על ידי הנביא יחזקאל "ואעבור עליך" בהמשך לדברי התורה: "ועברתי בארץ מצרים", ולכן הוא בוחר אותו במקום מילה שהייתה יכולה יותר לזרום מבחינת הסגנון העברי כגון ירד הוא בעצמו.
ההדגשה שהאל עבר בעצמו קשורה כמובן להגדה של פסח: "ועברתי בארץ מצרים. אני ולא מלאך. והכתי כל בכור. אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ולא שליח. אני ה' אני הוא ולא אחר."
עתה התקווה עוברת לגאולת העתיד ומעבר ל"שיגרא דלישנא" (בקשות אופיניות להכנעת הממלכות הרודות בהם שליוו את עם ישראל בגלותו) התקווה היא לגאולה: "וּשְׁלַח לְעָם לְךָ דּוֹרְשִׁים הָאָדוֹן אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים – כעין הבטחתו המנחמת של מלאכי, שנתנבא בימי בית שני, ודיבר על הפתאומיות, על אותו רגע בלתי צפוי שבו חלה ההתגלות: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים."
מחבר הפיוט חולם על כך שדבר זה ייארע בְּנִיסָן רֹאשׁ הָחֳדָשִׁים; בעוד שיש חכמים שחיברו את התחלת וסוף ההיסטוריה על ידי חיבור בין מסורת הבריאה של העולם בראש השנה ובין הגאולה בעתיד אף היא בראש השנה, באו חכמים אחרים כנגדם והדגישו את ההתחלה ברגע בריאת ישראל לעם (ואל בריאת הקוסמוס) ובהקבלה אליו רגע הגאולה: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" (בבלי ראש השנה יא, ע"א).
