יונה מה תהגי – עיון בפיוט

---

יונה מה תהגי – מילים וביצועים

בבואו של ר' יהודה הלוי לכתוב תיקון פיוטי לברכה השניה של שמע ישראל (ברכת האהבה), לא עמד המשורר מול שוקת שבורה. דורות רבים של שירת ספרד, ודורות עוד רבים יותר של הפייטנות לדורותיה, העמידו שלל של אפשריות לפני הפייטן בן המאה ה־12. תבניות וצורות, נושאים וקישוטים, חריזה ומשקל: כולם חומרים מוכנים בידי הפייטן – ברצונו בוחר, ולפי צורכי שירתו דולה.

השיר "יונה מה תהגי" מעוצב כדו־שיח בין כנסת ישראל ובין אלוהיה. אבל בעוד שהאל מדבר בלשון של אהבה ונחמה, כנסת ישראל שרויה במשבר. הפער בין שני הדוברים בא לידי ביטוי הן מצד המבנה של השיר, הן מצד ציוריו.

השיר נפתח בקולו של האל, כשהוא פונה אל היונה – הלוא היא כנסת ישראל – בדברים של אהבה, נחמה, והשגחה אלוהית. המצלול הנפלא "תהגי" / "חגייך חגי"  מדגיש את כוחו של האל לעשות פלאים בבת אחת, על ידי שינוי באות אחת ויחידה. אך כנסת ישראל אינה יודעת לשמוע. היא עונה בטרוניה על היותה בגלות ועל רצונה בגאולה – היא כל כך שקועה בכאבה, עד שאינה שמה לב שגם כאן, הצימוד בין הדברים כל כך קרוב ("שבי"/"צבי"). היא מבקשת "אבר כדרור" – כלומר, היא מבקשת לעוף – ואיננה מבינה שהיא כבר יכולה לעוף – הרי היא "יונה" – משבר זהות רציני.

חריזת הצימודים כאן מדגישה את הקשר הסיבתי בין שלשת סוגי ה"דרור": דרור כציפור, דרור כחופש, ומר־דרור כבושם, מטונימיה לעבודת הקודש בהר הבית. 

בבית האחרון פותרת כנסת ישראל את משבר הזהות שלה, ומביעה ביטחונה המלא באלוהיה: הרי "כי ידע שמי". גם אם כנסת ישראל לא ידעה את זהותה, ולא הבינה מי ומה היא בדיוק, האל תמיד ידע. לכן, אם נביא אחד משני הטורים הראשונים כמעין רפרין [=פזמון חוזר] בסוף השיר (כפי שהצורה מחייבת), נשמע סוף סוף דו־שיח אמִתי בין שני דוברים, כאשר קולו המבטיח של האל משתלב לתפארת עם קולו של העם הבוטח באלוהיו.

ד"ר אן ברנר היא מרצה לשירת ימי הביניים במחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.