סיור סליחות

---

צביקה ישב בדירה החשוכה ושתה קפה שחור. השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר, ובעוד שעה היה צריך לפגוש קבוצת מטיילים בירושלים לסיור סליחות. הראשון שלו השנה. חודש אלול תמיד היה זמן שיא בהזמנת הסיורים, לא השתווה לסיורי החנוכיות בחנוכה או ביקור בסוכות עתיקות בסוכות, בוודאי שלא לסיורים הרגילים "בעקבות ביאליק בתל אביב" או "יפו בלילות". גם מבחינתו היו סיורי הסליחות משהו אחר. אפילו אחרי עשר שנים של הדרכה,  בגיל שלושים ושתיים, היה מרגיש את דפיקות הלב כשהיה נכנס לבית כנסת קטן ושומע את הקהל קורא "א-דוני הקשיבה ועשה אל תאחר".

צביקה נכנס לאוטו, שם קסטה ישנה, של סליחות כמובן, וניסה להיכנס לאווירה. שפתיו זמזמו את הניגונים המוכרים, לא מבית אבא כמו מהישיבה התיכונית, שבה היו החבר'ה הספרדים מעירים אותו שישלים להם מניין.

המכונית הקטנה נסעה בכביש המתפתל, המוקף חושך. "אתאנו לחלות פניך" נשמע קולו הרועד של החזן המוקלט, וצביקה הצטרף "כי חסד ואמת יקדמו פ-נ-י-ך". צביקה חשב על נעמי. הם חברים כבר שנה. הוא ציפה ממנה ליותר הבנה. למה היא פתאום באה אליו בשאלות כאלה. "יש דברים שאתה מסתיר ממני," אמרה לו. והוא מעולם לא ניסה להסתיר כלום.

צביקה ניסה להתרכז בסיור הקרוב. הוא יתחיל ליד "חסד ורחמים", בית הכנסת הקטן בשכונת מזכרת משה. לפני שייכנסו הוא יספר להם על רבי ישראל סלנטר שראה בימי אלול אור קטן מנצנץ בפאתי העיירה, בשעת לילה מאוחרת, ומצא סנדלר רוכן על עבודתו. הסנדלר הצביע על זוג הנעליים שתיקן ואמר לו "רבי, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן." ורבי ישראל יצא ואמר: "שמעו יהודים, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". צביקה חשב שהוא יכול לקשר את זה למנהג לבדוק את המזוזות בחודש אלול ולקבל החלטות טובות במשך ימי הסליחות. אחר כך גם יספר להם קצת על מנהגי החודש. צביקה חייך לעצמו. הסיפורים שסיפר תמיד שבו את לב הקבוצה. הוא יכול היה להרגיש אותם מביטים בו, והעיניים כמו מצפות לשמוע מה סוף הסיפור. אם יישאר עוד זמן יספר על רבי זושא. רבי זושא ראה בפונדק אחד אדם שעשה הרבה חטאים. בלילה התפלל רבי זושא בקול רם וביקש מהקדוש ברוך הוא סליחה על החטאים הללו, ממש  כאילו היו שלו, ואותו אדם שמע וחזר בתשובה. צביקה חשב לעצמו שאם הוא יראה שהם מתעניינים יספר להם גם כי רבי זושא היה אומר תמיד כי כשימות ויעלה לשמיים לא ישאלו אותו מדוע לא היה משה רבנו, אלא יבואו אליו בטענות "מדוע לא היית זושא". אחר כך הוא יפנה לחבר'ה ויאמר – ואנחנו צריכים לדעת מה להשיב, כי הרי גם אותנו לא ישאלו מדוע לא היינו משה רבנו אלא מדוע לא היינו רבי זושא...

צביקה עקף משאית לחם שעשתה את דרכה לאיטה במעלה הכביש לירושלים. אחרי הסיור יתקשר לנעמי, ויגיד שאם היא לא רוצה אז לא. וחבל רק על הדרך הארוכה הזו שהם עשו, כי הוא באמת חשב שיש להם סיכוי ביחד. אבל עכשיו די. אם אין ביניהם אמון אז משהו עמוק כאן לא בסדר. הוא לא יודע מה קרה לה, יאמר לה, מה השתנה בה. אם מישהו אמר לה משהו עליו. ופתאום הוא תפס. זה מה שקרה. מישהו דיבר איתה. זאת הסיבה לכל השאלות האלה שלה. אולי כנרת בעצמה התקשרה אליה. אמרה לה שכדאי לה לבדוק טוב מי זה החבר שלה. ומה שהיה עם כנרת כבר היה מזמן. הם היו צעירים יותר, וכל הזמן רק נגעו בכאב. הכאיבו אחד לשני וכל אחד לעצמו, עד שהבינו שהם לא צריכים להיות יחד בשביל זה, והלכו, פגועים, כל אחד לדרכו. הרבה דברים נשארו שם לא פתורים. אבל צביקה חשב שזה נשאר מאחור.

הקבוצה הייתה לא גדולה. כחמישה עשר–עשרים איש שהגיעו משוהם. צביקה פתח את הסיור, מזמין אותם להתבונן במפגש הזה, של שעת בוקר מוקדמת בימי אלול בין הסמטאות הישנות. ביקש מהם לחשוב מה זאת סליחה בשבילם. הקבוצה הלכה בעקבותיו, אל שכונת משכנות ישראל. הוא סיפר להם על ארבעים היום שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים שבהם עלה משה לשמיים לקבל את לוחות הברית השניים במקום אלו ששיבר, ומאז אלו ימים של סליחה, של הזדמנות נוספת. אנחנו רוצים להשתנות. לחזור לאיזו דרך ישרה, לאיזו שלֵמות שבה התחלנו. כמו קול השופר שמתחיל שלם ואז מתרסק לשברים ולתרועה.

לפני חודש בקיץ הלכו הוא ונעמי להופעה של גרוניך. בסוף ההופעה הוא הוציא שופר והתחיל לנגן. אחר כך גילו כי מתוך כל ההופעה שניהם הכי אהבו את הקטע הזה. הם הביטו אחד בשני בחיוך. בעיניים טובות. הנה גילו עוד חוט סמוי שקישר ביניהם. הרגישו אז שהכול פתוח. הכול לבן. תמים. כמה רחוק נראה עכשיו הרגע הזה, חשב צביקה, וכמה עוצמה יש בלהיזכר בו.

צביקה המשיך להוביל את הקבוצה בין החצרות הישנות של נחלאות. בגן ציבורי קטן ביקש מהם לשבת. מה כוללות הסליחות, שאל אותם. ופנה להסביר. אנו מבקשים רחמים ומזכירים את זכות האבות ואת שלוש עשרה מידות הרחמים, שנאמר עליהן שהן אינן חוזרות ריקם.

צביקה הביט בשעון. לא היה לו הרבה זמן. הוא רצה להגיע לבית הכנסת ל"אדון הסליחות". הוא המשיך אִתם בהליכה קצרה וריכז את הקבוצה בכניסה לבית הכנסת. "עכשיו נכנסים. כשאסמן לכם, אנחנו יוצאים וממשיכים בסיור." צביקה נכנס ראשון, מורה על מקומות לשבת, מחלק לכולם את ספרי הסליחות, פותח במקום בו נמצא הקהל. "עננו א-לוהי אברהם עננו"... "עננו העונה בעת צרה עננו"... 

פתאום הרגיש עייף. מהקימה המוקדמת, מהשאלה מה יהיה אִתו ועם נעמי. כל המתח הזה פתאום. ואולי הוא לא צריך לכעוס עליה. הרי אפשר להבין את החשש שלה. והסיפור עם כנרת באמת לא מחמיא לו במיוחד. "עננו העונה בעת רחמים עננו," המשיך הקהל לענות מבטא את המילים באריכות. צביקה ישב על הכיסא המרופד והרפה את השרירים. מחשבותיו מתערפלות. מסביבו עבר הקהל לשירת "אדון הסליחות בוחן לבבות" כולם יחד, מסלסלים בקולם, מתלהבים. משסיימו, קם על רגליו, מחווה בראשו לכיוון הדלת. אחר כך הביט למעלה לעזרת הנשים, סימן גם לבנות הקבוצה שהם יוצאים.

עוד כמה דקות בסמטאות, והוא הגיע עם הקבוצה לכביש הראשי ליד השוק. אל הרחוב המתעורר ליום חדש. משאיות פורקות סחורה. מטאטא רחובות זקן עובר ומברך אותם בבוקר טוב. צביקה נפרד מהם. הייתי רוצה שכל אחד יבחר משהו אחד. רעיון אחד, רגע אחד, מחשבה אחת או תמונה אחת מהסיור הזה, וייקח אותו אִתו לשנה החדשה. זהו, שתהיה לנו שנה טובה.

אחרי שהתרחקו כולם, הוציא את הטלפון הנייד. "נעמי, מצטער שאני מתקשר כל כך מוקדם בבוקר, אבל בא לך לקפוץ לנחלאות, לסליחות? אפשר לשבת אחר כך בגן התות לארוחת בוקר. יופי. אני מחכה לך."

שורי חזן הוא ביבליותרפיסט, מנחה סדנאות כתיבה וכותב שירה.