פרופ' שולמית אליצור
על השינויים בתפילה שנהגו בבתי הכנסת הקדומים ב"שבת חתן", על פיוטי "רשות" לחתן ועל שני פיוטים קדומים ששופכים אור על מנהג הפטרה ייחודי ל"שבת חתן".
שמחת חתן וכלה הייתה מאז ומקדם עילה לסדרה מתמשכת של מסיבות וטקסים, אשר החלו בדרך כלל עוד לפני החתונה עצמה, עם ההתקשרות בין המשפחות, הגיעו לשיאם ביום החופה, ונמשכו מיום זה ואילך לפחות במשך שבעה ימים. עיקר החגיגות היה בחוג המשפחה והידידים, תוך עריכת סעודות מפוארות ורבות משתתפים. סעודות אלו לוו בשירים ופזמונים, מהם שנשתגרו ונתקבעו ומהם שאולתרו לצורך האירוע; אולם שירים אלו, שהיו בעלי אופי עממי, לא נכתבו בדרך כלל לדורות ולא הגיעו לידינו אלא באקראי וברמז. אבל היו פנים נוספות לחגיגות הנישואין: הקהילה כולה חגגה עם החתן בעת בואו לבית הכנסת, בעיקר בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה, היא "שבת חתן" ברוב עדות ישראל עד היום. מרכזו של האירוע בקהילות רבות היה בעליית החתן לתורה. אבל בכך לא היה די, והופעת החתן בבית הכנסת גרמה לעתים לשינויים מפליגים בסדר התפילה וקריאת התורה.
