תשעה באב בפיוט ובתפילה
תשעה באב הוא יום צום ואבל לאומי, מהחמורים והקשים במעגל השנה היהודי. יום זה הוא שיאם של שלושת השבועות – ימי בין המצרים הנפתחים בצום י"ז בתמוז שבו נפרצה חומת ירושלים. המשנה קושרת ליום זה חמישה דברים שאירעו לעם ישראל: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (משנה תענית ד, ו). עם השנים צורף למועד זה אבל על אירועים ואסונות נוספים, מהם שאירעו באותו התאריך או בסמוך לו, ומהם שנתפסו כחמורים ונוראיים עד כדי כך שיש לציינם דווקא בצום תשעה באב. הצום, כמו יום הכיפורים, מתחיל מהערב, וגם בו נוהגים חמישה איסורים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
בבית הכנסת מורגשת אווירת היום.
בערב תשעה באב נוהגים לקרוא את מגילת איכה, מגילת קינות על חורבן יהודה, ירושלים ובית המקדש, שנכתבה בידי ירמיהו הנביא, בישיבה על הרצפה או על כיסאות נמוכים, ויש שקוראים לאור נרות. הקינות הרבות, המבכות על חורבן הבית וגלות העם, הן חלק בלתי נפרד ממנהגי היום, ונאמרות בקול בוכים בית הכנסת. בבוקר תשעה באב, לאחר תפילת שחרית, נאמרות קינות נוספות. לכל מסורת סדר הקינות הייחודי שלה.
הפייטן ר' חיים לוק מתאר כך את אווירת היום:
"גם בבתי הכנסת האורות כבויים ורק נרות בודדים – ממש חושך ואפלה. המפה הפוכה, מעילי ספר התורה הפוכים. הישיבה על הקרקע (ללא שרפרפים...), ושמש בית הכנסת המחלק "אפר מקלה" בראשי המתפללים במקום התפילין – אפר במקום פאר. וכמובן קריאת הקינות, לא רק בקול בוכים אלא בבכייה ממש..."
