נוסח תפילת הפרושים
מה מייחד את תפילתם של ה"פרושים"? מבחינת הנוסח הכתוב הוא בנוי ברובו על נוסח אשכנז על פי נוסחו של הגאון מווילנא (הגר"א), שהפרושים הם צאצאי תלמידיו. המוזיקה של התפילה האשכנזית מבוססת על "הנוסח" – מעין רצ'טטיב – שירה דיבורית או דיבור שירתי, זאָגן ביידיש – המשמש כשלד מוזיקלי, שבתוכו מאלתרים את המנגינה בהתאם לתוכן המילים המושרות.
בנוסח זה יש נוסח מיוחד לכל אחד מהזמנים: נוסח לחול ונוסח לשבת, ובשבת עצמה – נוסח מיוחד לקבלת שבת ואחר לערבית, נוסח ייחודי לתהלים שבפסוקי דזמרא ונוסח שמשתנה בחלקים האחרים של תפילת השחרית, נוסח למנחה של שבת ונוסח לערבית של מוצאי שבת. גם בחגים ישנו שוני: יש נוסח לערבית של שלושה רגלים ונוסח לתפילת הלל ומוסף של ראש חודש ושלושה רגלים. ושונה מכולם הנוסח של ימים נוראים, שמיוחד הוא בערב, שונה בתפילות היום וייחודי לתפילת הנעילה. גם אם שליח הציבור יתפלל מילים שחוזרות על עצמן בכל הימים כולם, כדוגמת ברכות קריאת שמע של ערבית שאין בהן שום שוני בכל תפילות הערבית, עדיין הקהל יזהה מיד האם הוא התפלל תפילת ערבית של חול או של שבת, של שלושה רגלים או של ימים נוראים.
התפילה האשכנזית מבוססת על תפילתו של היחיד. ברגעים רבים של התפילה קולו של שליח הציבור אינו נשמע, אלא רק רחש מלמול המילים מפי כל קהל המתפללים, כל אחד בקצב שלו. חלק בקול רם וחלק בקול חלש, וקולות כולם מתקבצים ליצירה הרמונית המבוססת על נוסח התפילה שמתפללים ברגע זה. שליח הציבור עומד ליד תיבת החזן, פותח ומסיים כל מזמור וכל תפילה. יש חלקים שמיועדים רק לו, שלהם הקהל מקשיב ועונה כשצריך.
למרות זאת, מקומו של שליח הציבורי מרכזי וחשוב, אופן תפילתו והמבע האישי שלו הוא המדליק את הניצוץ בלבות המתפללים ומצית את תפילתם. בתפילה לרפואה ולעת צרה וכן במזמורים ומקומות מיוחדים בימים הנוראים ישנה תפילת מענה, החזן אומר בקול ובאלתור פסוק או משפט וכולם חוזרים אחריו יחד, אבל לא כאיש אחד, אלא כל אחד אומר בדרכו יחד עם כל האחרים.
עקרונות אלו משותפים לכל מסורות התפילה האשכנזיות. קיימים חמישה נוסחים אשכנזיים שונים: גרמניה מערב, גרמניה מזרח, פולין, ווהלין וליטא. הנוסח המוזיקלי של הפרושים בירושלים הוא תולדה של נוסח ליטא, ארץ המוצא שלהם.
הייחוד בתפילת ה"פרושים" הוא שהיא משמרת את צורת התפילה הישנה ונזהרת מחידושים, וגם כאשר יש חידוש הוא יוצא דופן. לדוגמה: בקהילות רבות במסורות האשכנזיות והספרדיות שרים את הפיוטים שבתפילה (לכה דודי, אל אדון על כל המעשים וכד') בלחנים שחלקם חדשים שהולחנו במיוחד לפיוטים אלה, או לחנים חדשים לשירים בני הזמן שהותאמו אליהם. כאשר שרים לחן מולחן שיש לו קצב ומשקל, כל הקהל שר כאחד, ויש שמוסיפים שירה במרווחים שונים שיוצרים הרמוניה של הקולות השונים.
לעומת נוהג נפוץ זה, בתפילת ה"פרושים" אין לחנים לפיוטים. גם הם נאמרים במנגינת ה"נוסח". בפיוט "לכה דודי" שבקבלת שבת החזן אומר את בתי הפיוט בנוסח מאולתר, והקהל מצטרף אליו בפזמון במנגינת ה"נוסח". וכן בפיוט "אל אדון", שלו מנגינות נעימות וניגונים רבים בכל המסורות, בתפילת ה"פרושים" הוא נאמר מפי שליח הציבור בקול בנעימת "נוסח" מאולתרת שחוזרת בכל הבתים. נוהג זה יוצר הבדל ברור בין מסורת תפילה זו לשאר המסורות. בשאר המסורות, השירה מהווה את אחד מצורות ההבעה התפילתית, המאפשרת לקהל כולו לשיר יחד. בכל מסורת יש אסתטיקה של השירה המאפשרת לכל אחד ואחת להצטרף לשירת הרבים בביטוי אישי שלהם. השירה המשותפת נוגעת במקום אחר בנפש, אשר נישאת על צלילי הלחן לעולמות גבוהים ולדבקות. בתפילה ה"פרושית" אין מקום לשירה זו. האסתטיקה המיוחדת שלה בנויה על המוזיקה של ה"נוסח", שנע בין דיבור לשירה, אך אין הוא דיבור ואין הוא שירה, אולם בד בבד הוא מאפשר להתאים את ה"נוסח" בצורה מושלמת למילים של התפילה. כאשר הציבור שר לחן, פעמים רבות אנחנו שומעים שהמילים נדחקות מפני המנגינה. לעתים צריך לחזור על מילים או על חלקי משפט פעמיים כדי להתאים ללחן המְמוּשקל. פעמים רבות השירה מכסה על המילים, שהופכות למעין מרכבה לשאת עליה את המוזיקה.
בתפילה ה"פרושית", בניגוד לכך, מילות התפילה הן המוקד המרכזי. ה"נוסח" מאפשר את אמירתן בצורה מדויקת. אפשר להתאים את ה"נוסח" למשפט קצר או למשפט ארוך. ניתן לבטא באמצעותו רגשות שונים על פי המילים, לדוגמה פסוקי הסיום של שני מזמורי התהלים הראשונים בקבלת שבת: יש אופן ביטוי אחד לפסוקים "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי", המבטאים את כעסו של הקב"ה על עם ישראל, ואופן ביטוי אחר לפסוקים "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ. יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר", המבטאים שמחה עצומה של הבריאה. שניהם נאמרים ב"נוסח" של קבלת שבת, אבל האופן שבו אומר שליח הציבור את הפסוקים הראשונים יבטא את כעסו של הקב"ה ואת העצב והצער שלנו על כך, ובפסוקים השניים שליח הציבור יביא לידי ביטוי בתוך ה"נוסח" את השמחה של הבריאה כולה. המילים הן המרכז וה"נוסח" בא לשרת אותן, להדגישן, לפרשן ולהכניסן ללב ולתודעת המתפלל.
שליח הציבור בא לידי ביטוי בשליטה מיטבית ב"נוסח" וביכולת שלו לתת פרשנות אישית למילים באמצעות המוזיקה של ה"נוסח". חשוב להבהיר בנקודה זו: האלתור בתוך הנוסח לא נועד לשים את שליח הציבור במרכז כאמן מבצע המפגין את יכולותיו הווירטואוזיות. האלתור עדין, והוא מתפתח, כל עוד ההתפתחות והמנעד משרתים את התוכן. השילוב של המילים וה"נוסח" הוא שמעלה את הנפש ומביא אותה לדבקות של תפילה.
חותם הוועד הכללי, אלול תרפ"ט (1929)
