עולו אושפיזין: זיכרונות מסוכה פתוחה

---

עולו אושפיזין – מילים וביצועים​

תמונה ראשונה: הגענו לשלב מתיחת החוטים. אני אף פעם לא זוכרת איך קוראים לזה בדיוק, אבל התוצאה המבוקשת היא כחמישה מיתרי גיטרה מתוחים ונוקשים מדופן אל דופן בסוכה. המצויה: שלושה חוטים עם בטן רכה, שמתנדנדים במנוחת שיכורים, יחד עם שרשראות החג הצבעוניות. אני מתחילה לאבד את סבלנותי כשאבא מודיע ששוב ישחרר את הקשר, והפעם אני חייבת לזכור לא להזיז את האצבע מהחוט עד לקשירה ההדוקה. זה חייב להיות מתוח לפי שיטת החזון איש. מחלונותיהם של כל השכנים בבניין מסתננים ריחות ארוחת הצהרים, שכמו מתעקשים להזכיר שבכל זאת ישנן אלטרנטיבות למצוות בניית סוכה. לפתע אבא שולף קלף אחרון: "נשחק אישיוּת?" אני מתלבטת, מקווה לנצח, לבסוף מסכימה. לכל מי שלא מכיר את המשחק, ולכל אלו שוודאי מכירים אותו תחת שם אחר, המשחק פשוט למדי: אחד המשתתפים בוחר באישיות מפורסמת וידועה, כשעל יתר המשתתפים לזהות אותה תוך 21 שאלות בלבד, שתשובתן תהיה רק "כן" או "לא".

אני יודעת שאבא לא מעודכן באופנה האחרונה, ושהמאבק העיקש בין עפרה חזה לירדנה ארזי אינו מדיר שינה מעיניו, כפי שהוא עושה זאת לי ולכל חברותיי הטובות. אין ספק שגם השיר "אין מוצא" של אדם טרם הפך אותו לידוען בעיני אבי. כן. ללא ספק נשארנו עם הסלבריטים הנצחיים: 

"הוא מחמישה חומשי תורה?"
- "כן"
"חי בגן עדן?"
-"לא"
"ניצל מהמבול?"
-"לא"
"היה לו אח תאום?"
בינגו.

יעקב אבינו. אין בכלל שאלה. אמנם הייתי יכולה לסדר אותו עם אחד הנביאים האחרונים, להתחכם עם מלאכי או הושע, אפילו איוב היה עלול לבלבל אותו, אבל אין כמו קלסיקה.

Deutch redender Hebraer מאת ג'והאן בודנשץ, גרמניה, 1756,
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל-אביב, באדיבות המשפחה

תמונה שנייה: אנחנו יושבים בסוכה. סיימנו לאכול את ארוחת ערב החג, שהייתה מורכבת אמנם מהרבה אלתורים קצת מביכים (שכחנו את המלח למעלה – אז הסלט קצת תפל, גם את הסכין של הלחם השארנו על השולחן במטבח יחד עם הכיסוי לחלות, כדי שבטוח נזכור לקחת...) אבל בסך הכול היה בסדר. השכנים משמאל עכשיו בזמירות, התינוק של משפחת כהן, מימין, עדיין צורח, מעניין מה קרה לו. אני ואחי טרודים מאוד בשאלה הקבועה האם נזכה השנה בתחרות הסוכה הכי יפה בשכונה, אבל כנראה שלא. איכשהו תמיד הליבוביצ'ים מצליחים לקחת כל שנה את התואר הנכסף, לא משנה כמה צבעים יהיו בשרשרת ועד כמה נשתדל לצייר יפה את שבעת המינים. לא נורא, רק העיקר שלא ירד גשם. ליד השולחן כבר מסודר המזרון של אבא, אני אישן בבית, זה בטוח.

מתוך "נתיבות השלום", וינה, אוסטריה, 1846,
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

בנמנום המתוק, השׂבֵע, שלאחר הסעודה, ממש לפני שנת הלילה, אני מתחילה לדמיין אותם נכנסים לכאן, בפתח הצר של הסוכה שלנו, אחד אחד. עטויים גלימות ארוכות, עטורים זקנים לבנים, הם עומדים בתוך הסוכה שלנו, מחייכים, מביטים בעניין רב בקישוטים, ושואלים מדי פעם שאלת הבהרה. בכלל, הרבה שאלות יש להם מאז ביקרו כאן בשנה שעברה. אימא סופקת כפיים ומזמינה אותם בנימוס הכי "שמור־לאורחים־מיוחדים" שלה לשבת ליד השולחן. אבא מביט בהם בהערצה, לא מסוגל לומר מילה.

אני חושבת לעצמי: מה הייתי אומרת להם? יש לי כל כך הרבה מה לשאול אותם! אני מדמיינת את השיחה: הם נכנסים לאט, בשקט ובאצילות, מתיישבים על הכיסא הכי מכובד, שמרופד בקטיפה כהה, מתבוננים סביב, ולבסוף פונים אליי, ואני הכי אוהבת את דוד. הוא צעיר מכל האחרים, בערך בגיל של אחי הבכור, ויש לו תלתלים כתומים (לא ממש מראה הולם לאב האומה). הוא מגיע ביום האחרון, כמו הילדים שבאים לסוכה אחרי שכולם כבר הלכו לישון, ונשארו רק קערות עם פירורים של ממתקים. הוא נכנס לסוכה שלנו לבוש גלימה ארוכה וכתר על ראשו, כמו בסיפורים, ואולי גם מחזיק נבל ומתחיל פתאום לנגן ולשיר.​

תמונה שלישית: ערב ראש השנה תשס"ח. שותה את הקפה החזק של הבוקר עם אחד העיתונים שבבית. ריאיון עם סופרת לרגל צאת ספרה החדש, המראיינת שואלת: "עם איזו אישיות מפורסמת היית יוצאת לבלות ערב בבית קפה?" אני עושה הפסקה בין לגימה ללגימה ושואלת את עצמי מי היתה נבחרת היום במשחק ה"אישיות" שלי. משערת שלא יעקב אבינו. ומי כן? 

עם האושפיזין שלי לא הייתי רוצה לבלות ערב בבית קפה, זה בטוח. יש משהו בסוכה הזו, הפשוטה, הריחנית, הארעית, שמאפשר להכניס לתוכה, לארח בה, את המקום הגרעיני שממנו צמחנו. הפעם אנחנו המארחים, אנחנו צריכים לפנות את המקום, המרחב והזמן כדי להיפגש. באותה מידה אנו עלולים להחמיץ או לפספס את ההזדמנות הייחודית, או סתם לא לנצל אותה כראוי. רוצה לפתוח בתוכי חלונות ארוכים לברכה ולתת למשב הרוח הסתווי לחלחל עמוק פנימה, ממלמלת: 

"עוּלוּ, עוּלוּ אוּשְׁפִּיזִין!

בואו! היכנסו!"

פרט מתוך קישוט לסוכה, אוקראינה, 1855,
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל-אביב , באדיבות המשפחה

אפרת ביגמן היא משוררת, מטפלת ומדריכה מוסמכת בביבליותרפיה. מתגוררת במעלה גלבוע.
לאתר האינטרנט של אפרת