פרופ' אפרים חזן
סיפור יוסף ואחיו תופס מקום מרכזי ביצירה הספרותית היהודית לאורך הדורות. השאלות המתעוררות עם קריאת הסיפור זוכות להרחבות ספרותיות ולעיבודים ספרותיים מן המדרשים הקדומים ועד לספרות המודרנית בלשונות אירופה ולשירה העברית החדשה. פרופ' אפרים חזן מדגים במבחר פיוטים מתקופות שונות.
פרשת וישב פותחת בנקודת מפגש בין שתי חוליות שרשרת, המחוברות זו לזו ומושכות זו את זו: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה..." (בראשית לז, ב). מכאן ואילך שזורים התולדות, וחייו של יעקב זורמים בקורותיו של יוסף. סיפור חייו של יוסף פותח בחלומות גדולים ובתקווה מבטיחה המתנפצים אל קרקעית הבור הריק אשר "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו", מתחתית בור הכלא עולה יוסף לגדולה ולשלטון, אישיותו וגורלו משפיעים על עולם התרבות בימיו, אך בעיקר על משפחתו, בית אביו והעם המתפתח מהן ומתגבש במצרים.
סיפורו המרתק של יוסף מתגלגל על פני ארבע פרשות, ובכל זאת, כדרכו של הסיפור המקראי נותרים פערים רבים בסיפור המבקשים השלמה ואומרים דרשני. במקרא עצמו בסיפור השלכת יוסף לבור אין אנו שומעים את קולו של יוסף ותגובתו להתנהגות המחפירה של האחים; משהו מזה יגיע לאוזנינו במקום אחר לגמרי, כשהאחים עצמם יהיו נתונים במצוקה מול ההאשמה "מרגלים אתם": "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא).
מה היו דברי יוסף בהתחננו אל אחיו? מה היו הרגשותיו בדרך למצרים? מה היה יחסם של המובילים אותו למכירה נוספת במצרים? כל אלה ושאלות רבות נוספות זכו להרחבות ספרותיות ולעיבודים ספרותיים מן המדרשים הקדומים ועד לספרות המודרנית בלשונות אירופה ולשירה העברית החדשה.
מקום מיוחד תופס סיפורו של יוסף בספרויות בלשונות היהודים הן בשירה והן בפרוזה, זהו קו מבחין בין היצירה הספרותית בעברית המקדישה עצמה לשירה לירית ולפיוט המחובר לתפילה, ובין היצירה בלשונות היהודים הנותנת מקום של כבוד לפרוזה לסוגיה ולשירה האפית ובמרכזו הסיפור המקראי המורחב.
ספרי ילדותי בג'רבה, מעת ששלטתי בקריאה באותיות עבריות, היו מתוך המבחר העצום של הסיפורים בערבית־יהודית. היו אלה תרגומים מסיפורי חז"ל, תרגומים של סיפורים יהודיים אמוניים, כולל סיפורי מאיר ליהמן, סיפורים חסידיים וסיפורי מוסר מכל הבא ליד – וכולם בערבית־יהודית באותיות עבריות. הווה אומר, היה מי שבחר סיפורים אלה, תרגם וערך והביא לבית הדפוס. אחד הספרים האלה היה הספר "תוקפו של יוסף", שסיפר את סיפורו של יוסף הצדיק בהרחבה רבה, מעין רומן מופלא, ועדיין חקוקה בתודעתי התמונה של יוסף העובר על קבר אמו בדרך למצרים ושופך לבו ותחינתו. הבקיאים בתולדות הסיפור העברי זיהו, בוודאי, כי מדובר בספרו של יוסף שבתי פרחי בן המאה השמונה עשרה, אחד המספרים המרכזיים בעל קובץ הסיפורים "עושה פלא", שהעביר את מסורת הסיפור בעברית, בערבית־יהודית ובלאדינו. את הספר "תוקפו של יוסף" כתב בעברית תוך עבודת ליקוט, עריכה והשלמה. את הספר הזה תרגם לערבית־יהודית מקיקץ השלי, למדן ובן תורה, והספר ראה אור בג'רבה תש"ג בהוצאת "אור תורה".
סיפורו של יוסף זוכה גם לקיצות ולקצידות, סוגות של שירה סיפורית, בערבית־היהודית ללהגיה ולמרכזיה, ולשירים אפיים לא מעטים בלאדינו וביידיש. היצירה בלשונות היהודים נותנת מקום של כבוד לשירת נשים ולקול הנשי, כך למשל, ב"שירת הנביאים" של נשות יהודי ג'רבה שבתוניסיה (מרים גז-אביגל, שירת הנביאים, לוד תשס"ט, עמ' 195–208) מוקדש שיר ארוך בן ארבעים וחמש מחרוזות לסיפור יוסף:
יוסיף אצדיק [=יוסף הצדיק]
עזיז קלבי תעדדב [=חביב לבי התייסר]
ואכוואתו באעוה [=ואחיו מכרוהו]
ללקאפלה מתאע לערב [=לאורחת ערביים]
הנה הדוברת מגלה כבר בפתיחת הדברים את הזדהותה עם יוסף "חביב הלב". השיר מרחיב את הסיפור המקראי, ו"מצטט" את דברי התחנונים מפי יוסף במקומם, נקודת המבט הנשית עולה שוב בתיאור עמידתו של יוסף מול אשת אדוניו, המפעילה את כל התכסיסים לפתותו. השיר מרבה מאוד בציטוטים מפי גיבורי הסיפור, והפך אותו לדרמה רווית מתח של ממש. יש בזה כדי לרמוז לכך שצמיחה של תיאטרון יהודי עממי התחילה בהמחזת סיפור "יוסף הצדיק", כפי שמספר לנו "שלום עליכם", אחד התורמים הגדולים למחזה ולתיאטרון בעברית וביידיש. מרתק לדעת כי כתב היד הקדום ביידיש אשר נמצא בגניזת קהיר, המתוארך לשנת 1382, מציג שירים סיפוריים, שאחד המרכזיים בהם הוא סיפור יוסף הצדיק. כתב יד זה, שפורסם בשנת 1957, זכה לאחרונה לעיון מחודש, מעמיק ומקיף מאת פרופ' חוה טורניאנסקי (תרביץ עו (תשס"ז), עמ' 471–500) בסיפור יוסף הצדיק, שאף תורגם בידיה לעברית. אף כאן מתוספים דברי פתיחה, הרחבות רבות וציטוטים מפי הגיבורים. שיר זה מתרכז בעמידתו של יוסף כנגד פיתוייה של אשת אדוניו, זו אינה חוסכת במילים לתאר את יופיו הרב, ועושה כל מאמץ להשיג את מטרתה.
דמותו של יוסף והסיפור הדרמטי הקשור בו הזינו את המחשבה השירית בלאדינו. אחת מן היצירות המרשימות שבמרכזן דמותו של יוסף היא הקופלאס על יוסף הצדיק. כותרת השיר בלאדינו היא "לאס קופלאס די יוסף". מדובר בשיר אפי רחב יריעה המשתרע על כ־2,500 טורי שיר הערוכים בכמה מאות מחרוזות. זו ככל הנראה היצירה הבולטת והחשובה ביותר שנוצרה אי פעם בלאדינו, והיא זכתה לעיונים מחקריים לא מעטים – חלקם בספרדית ואחרים בשפה העברית.
שיר הקופלאס על יוסף הצדיק נכתב בידי אברהם טולדו, והוא ראה אור בקושטא בשנת תצ"ב (1732). יש הטוענים כי השיר נכתב כמאה שנה לפני שנדפס, כלומר בראשית המאה השבע עשרה. מאז היה לאחד השירים המרכזיים שסימלו עלייתו של ז'אנר בספרות היהודים־הספרדים. לשיר הקופלאס הזה כמה מהדורות, והוא שב ונדפס, ביו היתר, בקושטא, בבלגרד ובסלוניקי, ושימש במחרוזותיו אמצעי לטיפוח המחשבה הפואטית בקרב היהודים־הספרדים, שראו בו מודל חיקוי ומושא הערצה.
ב"קופלאס די יוסף" מובאות שתי עלילות מקראיות. האחת – עלילת אברהם והשנייה – עלילת יוסף. באשר לעלילת אברהם נזכיר את שיר הלאדינו המוכר לרבים "קואנדו איל ריי נמרוד אל קאפו סאלייה". לשיר הזה אחיזות בשיר הקופלאס על יוסף הצדיק. עלילת יוסף מובאת בשיר הקופלאס מתוך רחבות יריעה ומתוך זיקה הדוקה לסיפור המקראי ולמסורת המדרשית המאוחרת, כלומר מימי הביניים. בשל רוחב היריעה המראות השיריים מתפרטים למרכיבים קטנים, והתיאור של יוסף מפורט ומרגש. נביא כמה שורות משיר הקופלאס הזה:
רישפונדימי סי ביב'ו אישטאש ענני אם עודך חי
אב'לאמי טו מי קירידו! יקירי קולך השמיע
יוסף, מירה קי מי מאטאס יוסף, אל נא תצמית חיי
נו טי אוייגו איל סינטידו איני שומע זיז או ניע
(טורים 1112-1115 בתרגום אמנותי של ד"ר אבנר פרץ בספרו "הקופלאס של יוסף הצדיק", ירושלים, מכון בן צבי, 2006)
התלאות הקשות שעברו על יוסף מן ההתנכלות להמיתו, זריקתו לבור ומכירתו בידי אחיו נקבעו בזיכרון כחטא כבד וקשה. סיפור מכירת יוסף רבץ על מצפון האומה בכל הדורות כולם, וכך הוא עולה מאחד הפיוטים היותר דרמטיים שנכתבו בפיוט הארץ־ישראלי:
אָח בְּנַעֲלֵיכֶם מְכַרְתֶּם
בְּשִׂטְמַתְכֶם עַל דָּמוֹ קַמְתֶּם
גְּדִי עִזִּים בְּמִרְמָה שְׁחַטְתֶּם
דִּאַגְתֶּם לֵב אֲבִיכֶם וְסוֹד הֶעֱרַמְתֶּם
אוֹי לָכֶם מִדִּין חוֹשֵׂף!
- אָמַר לָהֶם יוֹסֵף.
- הֶאָח, חֲלִילָה לְּךָ מֵעֲשׂות זֹאת,
וְתָמַהְנוּ כְּשָׁמְעֵנוּ מִמְּךָ כָּזֹאת,
זְקֹף עֵינֶיךָ לַמָּרוֹם וְאַל תְּגַלֶּה רָזוֹת,
חוֹבָתֵנוּ גָרְמָה, עַל כֵּן בָּאָה עָלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.
בּי אֲדוֹנִי, בִּדְבָרְךָ הֲמַמְתָּנוּ בִרְעָדָה,
- אָמַר לוֹ יְהוּדָה.
- טֵרַחְתּוּהוּ בְיַד עוֹשֵׂי חֲבָלִים,
יְעַצְתֶּם לָשׂוּם רַגְלוֹ בִּכְבָלִים,
כְּאַכְזָרִים מְכַרְתוּהוּ לְאֲנָשִׁים מְחַבְּלִים,
לַיִּשְׁמְעֵאלִים בַּעֲבוּר נְעָלִים.
אוֹי לָכֶם מִדִּין חוֹשֵׂף!
- אָמַר לָהֶם יוֹסֵף.
- מִלַּלְנוּ אֵלֶיךָ כְּדַל וָרָשׁ,
נַדְנוּ כְּנִמְצָא הַגָּבִיעַ הַנִּדְרָשׁ,
סוֹדֵנוּ אַל תְּגַל וְרִיבְךָ יֻפְרַשׁ,
עַל דָּמֵינוּ אַל תַּעֲמֹד, כִּי הַדָּם מִיַּד מַאֲבִידוֹ יֻדְרַשׁ.
בִּי אֲדוֹנִי, בִּדְבָרְךָ הֲמַמְתָּנוּ בִרְעָדָה,
- אָמַר לוֹ יְהוּדָה.
- פָּתַר לָכֶם אֶת חֲלוֹמוֹ,
צִפִּיתֶם בְּקִנְאַתְכֶם לְהַחְרִימוֹ,
קַמְתֶּם וְהִתְמַכַּרְתֶּם לִשְׁפֹךְ אֶת דָּמוֹ,
רִמִּיתֶּם בַּאֲבִיכֶם בְּ'זֹאת מָצָאנוּ', וְקַמְתֶּם לְנַחֲמוֹ.
אוֹי לָכֶם מִדִּין חוֹשֵׂף!
- אָמַר לָהֶם יוֹסֵף
תָּמַהְנוּ מִדְּבָרֶיךָ וּלְהָשִׁיב לֹא נוּכֵל,
פְּנֵה אֶל בּוֹרַאֲךָ, אַל תֵּלֶךְ בָּנוּ רֶכֶל,
נָא, בִּי אֲדוֹנִי, רִיבָה רִיבֵנוּ בְּשֶׂכֶל.
בִּי אֲדוֹנִי, בִּדְבָרְךָ הֲמַמְתָּנוּ בִרְעָדָה,
- אָמַר לוֹ יְהוּדָה.
- חֻיַּבְתֶּם מִיתָה מְשֻׁנָּה,
שָׂב - דַּרְכּוֹ סְכַרְתֶּם מִשְּׁכִינָה,
הָאֵל יִמְחֹל לָכֶם מִשְּׁמֵי מְעוֹנָה,
כֻּלְכֶם בּוֹאוּ אֵלַי גּשְׁנָה.
הֵן לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי חוֹשֵׂף,
נָם: אֲנִי אֲחִיכֶם יוֹסֵף!
חֻלְחֲלוּ כְּשְׁמְעוּ מִלָּתוֹ,
זָעוּ וְנִבְהֲלוּ וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹתוֹ,
קוֹל נָתַן בִּבְכִי, וּבָכוּ לְעֻמָּתוֹ,
וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.
דרמה זו זוכה לעיון ולניתוח בידי שולמית אליצור בספרה "שירה של פרשה", ובסיכומו של עניין היא מציינת: "סיפור העלילה המחודש המובא על ידי הפייטן איננו תואם אפוא את פשוטו של רצף הסיפור המקראי, אך מביא את עומק פשוטו של המהלך הפסיכולוגי המשתקף בסיפור לידי חידוד והבהרה."
מיהו אפוא פייטן זה בעל עין חודרת, עומק הסתכלות ויכולת יצירה מופלאה כל כך? שגם תלמידי חכמים מובהקים לא שמעו את שמעו! מניין צמח פתאום? והיכן נסתתרה שירתו? כאן יתערב היודע משהו במדעי היהדות ויאמר: "הגניזה". ואכן, הגניזה היא שגילתה לנו את המחבר רבי פינחס הכהן ברבי יעקב, פייטן ארצישראלי וראש ישיבה שחי בכפרא שעל יד טבריה במחצית המאה השמינית, הנחשב לאחד מגדולי הפייטנים הקדומים.
תחושה זו של מועקה, חטא ועוול כלפי יוסף מלווה את עם ישראל מימי קדם. לא ייפלא כי גזירות וצרות שעברו על ישראל ברצף הדורות נתפרשו כעונש על חטא מכירת יוסף, ואכן, מדרשים ופיוטים העוסקים בעשרת הרוגי מלכות מסבירים את המאורע הקשה כעונש על מכירת יוסף – עשרת ההרוגים עומדים כנגד עשרת השבטים מוכרי אחיהם. כך עולים הדברים ממדרש "אלה אזכרה" ומן הפיוט המפורסם ליום הכיפורים בעל פתיחה זהה (אלתר ולנר, עשרת הרוגי מלכות במדרש ובפיוט, ירושלים תשס"ה, עמ' 105–120).
לאחר שאלת הקיסר לגדולי ישראל מה דינו של מי שגונב "נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו" , באה המחרוזת:
הֵם כְּעָנוּ לו וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא / נָם אַיֵּה אֲבותֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ
לְארְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ / וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ
וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם / כִּי מִימֵי אֲבותֵיכֶם לא נִמְצָא כָּכֶם
וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם / וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲון אֲבותֵיכֶם
הקיסר הזר שלמד תורה מבקש "לעשות צדק", לריב את ריבו של יוסף, לשפוט ולהעניש את האחים על מעשיהם על פי דין תורה, ומאחר שאי אפשר להענישם בפועל הרי ש"אַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲון אֲבותֵיכֶם".
ברם כיוון זה מצוי רק במיעוטם של המדרשים והפיוטים. ברוב המדרשים והפיוטים ובעיקר בספרות הקבלה זוכה דמותו של יוסף להארה גדולה כאחד משבעת האבות ומנהיגי ישראל שבזכותם יזכו ישראל לסליחה ולכפרה, למחילת עוון ולגאולה שלמה. יוסף הוא השישי בשבעת האושפיזין, המסמלים את מידות האלוקות, והוא מסמל את מידת "יסוד" היא מידת שמירת הברית והטהרה, בזכות עמידתו האיתנה כנגד פיתויי אדוניתו ונכונותו לסבול ולא לחטוא. זכות זו מעלה פייטן לא נודע בפיוטי ההושענות להושענא רבה בהקפה השישית שהיא כנגד יוסף:
זְכוּת נִשְׁמַר / בְּרִית שָׁמַר / בְּמִדַּת הַיְסוֹד חָתוּם.
לִמְלֹךְ זָכָה / וּבִמְלוּכָה / לוֹ נִגְלָה כָּל סָתוּם.
וּבִזְכוּתוֹ / לְאֻמָּתוֹ / גַּלֵּה קֵץ הֶחָתוּם.
וְתִרְדֹּף / וְגַם תַּהֲדֹף / לָרְשָׁעִים יְסִיתוּם.
זְכוּת אָבוֹת / רוֹכֵב עֲרָבוֹת / זְכֹר הַיּוֹם לְרוֹמְמֶיךָ.
זָכְרֵנוּ ה' בִּרְצוֹן עַמֵּך.
בִּזְכוּת יוֹסֵף / הֱיֵה מְאַסֵּף / נַחֲלָתְךָ בְּבֵית קָדְשֶׁךָ.
וּרְצֵה אֵל חַי / בְּנִיחוֹחַי / תְּפִלַּת עַם מְקֻדָּשֶׁךָ.
וּבְרִיתוֹ / וּזְכוּתוֹ / זְכֹר לְעַם מְגֹרָשֶׁךָ.
חָתְמֵם לְגִילָה / וְצָהֳלָה / וְקַבְּצֵם לְמִגְרָשֶׁךָ.
הוֹשַׁע נָא / וְרַחֵם נָא / בִּזְכוּתוֹ לְאֻמֶּךָ.
זָכְרֵנוּ ה' בִּרְצוֹן עַמֵּך.
דמות הצדיק כפי שנצטיירה בספרות חז"ל ובעקבותיה בספרות הקבלה תאמה להפליא את דמותו של יוסף הגיבור הכובש את יצרו ומתמודד במאבק מתמשך עם היצר הרע ועם הפיתויים המיניים. הוסף על כך את דאגתו לאחיו ובית אביו למרות כל תלאותיו והעוול שגרמו לו, וקיבלנו דמות "צדיק יסוד עולם", המסמל את ספירת היסוד הקרויה צדיק. כי על כן פותחת המילה "זכות" את שתי מחרוזות הפיוט וחוזרת פעמיים נוספות בגוף הפיוט. זכויותיו של יוסף אינן מפורטות והפייטן אינו חוזר לספר עליהן ומסתפק ברמזים קלים. כוחו של יוסף דיו להישען עליו בבקשת הגאולה. בקשה זו נבנית על דרך לשון נופל על לשון: בזכות החתום במידת היסוד ומי שנגלה לו כל סתום, בזכותו יתגלה הקץ החתום והסתום המתואר בספר דניאל. אך דומה כי הפייטן רמז לסיפור יוסף כמשל לעם ישראל: הכינוי "נשמר" המציין את יוסף בבית הסוהר, המכונה בהמשך הסיפור במקרא "משמר", "בור', מבור זה יצא למלוך, ומכאן לעם ישראל, עליו מבקש הפייטן כי מבור הגלות יזכה לגאולה ולמלוכה וסיפור "מקץ" יבשר את גילוי הקץ. אווירת הקדושה האופפת את יוסף מושכת אחריה את הצירופים "בית קדשיך" ו"עם מקודשיך". הכינוי "נחלתך" לעם ישראל מתחבר לפסוק "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך" וכך קושר הפייטן נחלה, עם ישראל, לנחלה, בית המקדש, וגאולת מצרים לגאולה לעתיד לבוא. גם הרפרין הוא הפסוק "זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ" מתהלים קו, ד, החוזר בסופי המחרוזות, אף הוא מביא עמו אל הפיוט את המזמור כולו, מזמור היסטורי המספר קורות ישראל מיציאת מצרים עד לתקופת המלכים, הפותח בטובתם של ישראל (תהלים קו, ה) "לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ" ובולט הכינוי "נחלתך", המשותף למזמור ולפיוט, ומסיים בבקשת גאולה וקיבוץ גלויות (תהלים קו, מז), "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ". כינויי הקניין הבונים את החריזה במחרוזת השנייה וחוזרים גם במחרוזת הראשונה מהדהדים את כינויי הקניין שבראשית מזמור קו, ומשמעותם היא התייחסות עם ישראל באופן מוחלט לקב"ה, ואמירות המשורר מחוזקות ומתחזקות הן בזכות הקצב המיוחד של טורי השיר השקולים במשקל ההברות הדקדוקי (=השווא הוא חלק מן ההברה ואינו עומד לעצמו), ובנויים "שלוש/ שלוש / שש" הברות והן בזכות החזרות: "זכות" "נשמר–שמר", "למלוך–מלוכה", "קדשך–מקודשיך" "ברית–בריתו", ועוד, ומשחקי הלשון שבשיר "תרדוף ותהדוף", "מגורשך–מגרשך" – מצלול היוצר מעין מידה כנגד מידה וממחיש את ממד הדחיפות בגאולה.
פרופ' אפרים חזן היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט.
