יעקב מאיר
"ואחד רשע" - מהו רשעו? מה משמעותה המדויקת של היציאה מן הכלל? ומה בינה ובין הכפירה בעיקר? יעקב מאיר בוחן, ספק בניתוח עיוני ספק בפרוזה, את דרכו של הבן הרשע ואת יחסיו המורכבים עם הכלל שממנו יצא, ואליו אולי ישוב, מדעת או שלא מדעת.
"רשע מה הוא אומר?
'מה העבודה הזאת לכם?'
לכם ולא לו.
ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר
אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו.
אילו היה שם לא היה נגאל."
מתוך הגדה של פסח, הולנד, 1695, ציור: אברהם בר יעקב, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
הרשע, בניסוחו התמים כביכול, משגר חצי לעג מושחזים, טבולים בארס עוקצני, ומביט על עבודת הציבור מלמעלה למטה, בזלזול מופגן. שאלתו הקנטרנית מבטלת מיד את משמעותה של עבודת הקודש והופכת אותה למסכת ייסורים אין־סופית וחסרת מטרה. האמנם אין תכלית לעבודה הזאת שלנו?
אולי ניתן להסתכל על הדברים קצת אחרת. "שימו לב", אומר הרשע, "אל הגבול העדין, הרופף, המפריד כפסע בין עבודת אלהים ציבורית ובין עבודות ציבוריות במסווה אלהי. נסו להביט אחורה ולזהות את המקום המדויק שבו נטשתם את הקדוש ברוך הוא ועברתם להתרכזות בעצמכם." "כביכול הפכה עבודתכם לכם עבורכם", אומר הרשע, "ולא לו – לקדוש ברוך הוא." "איך קרה", זועק הרשע "שניתקתם את 'והצנע לכת' מ'עִם אלהיך'"? האם צנעה היא לכם בלבד? האין לה תכלית? ומתי הספקתם להפריד בין 'את שבתותי תשמורו' ובין 'אני ה' אלהיכם'? האם רק הציבור עיקר?"
מואס הרשע בחוסר הטעם שבעבודה הסיזיפית הספק דתית ספק קהלתית של הציבור, מואס בעדר המתרחק אט־אט מקונו ובוחר ללכת לבדו. יודע הרשע כי ברגע שעזב את המסגרת איבדו דבריו ממשמעותם; הוא מודע לעוצמת כוחה של הביקורת הפנימית, העמוקה כל כך, ולכן מוכן לשלם את מחיר הצעידה אל עבר האמת. כשמגיע נציג הכלל ופצירה אימתנית בידיו, על מנת להקהות את שיני הפורש, מוצא הוא פה נטול שיניים לחלוטין, ובעיקר מרוחק מדי מכדי לנשוך.
מתוך הגדה של פסח, איטליה, 1853, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
שימו לב לניסוחו של הציבור: "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר." חלקו הראשון של המשפט מסביר את משמעותו של השני. העיקרון העליון של הכלל הוא עצם היותו כלל, אין לו מטרה מעבר לציבוריותו ולכן מהווה היציאה מן הכלל – כפירה בעיקר. הרשע־בעיני־הצבור מואס בהיפוך זה שבין האמצעי למטרה, ולכן כופר בעיקר שבחר הציבור ומבכר על פניו עיקר אחר, מהותי ומרכזי יותר בעיניו. אך גם לכפירה מחיר: רבים וטובים ניסו כבר לפניו להשתמש בציבור ככלי או כאמצעי לקידום מטרות, חרף נטיית הציבור, כל ציבור, לראותו עם הזמן כמטרה בפני עצמה. נכשלו כבר רבים וטובים, נסחפו בזרם המעגלי, הדוחף עצמו סחור סחור. והנה גם הרשע מותיר מאחוריו את העדר המגדיר והמקטלג הפועה כלפיו "רשע! רשע!", וחותם בלבו בלב שלם ובחתימה מסולסלת על ההגדרה שטבע לו ההמון. "אכן הוצאתי עצמי מן הכלל ולפיכך, אכן כפרתי בעיקרו. אני הייתי שם, בחולות מצרים, אני ושכּמותִי, אני נגאלתי. אתם אלה שטרם השכלתם לפנות מעלה."
הזו גאולה?
מתעטף הרשע בטליתו ויוצא אל הרחוב הקר. הרוח שורקת באזניו וענפי העצים מנופפים מולו אצבעות מאשימות ומזרות אימה.
וכדמיון האיש, שגבר עליו הקרירות מאד ואין לו שום כסוי לחמם עצמו ולהתעטף בו והוא מכפל ומחבק ומכווץ עצמו, כמו כן הנפש, אין לה שום כסוי להתעטף ולכסות עצמה והיא בחינת 'נפשם בהם תתעטף'.
(ר' נחמן מברסלב, לקוטי מוהר"ן קס"ג)
מאחוריו, הרחק מאחוריו, נותר הציבור; לפניו חושך אטום וצופן סוד. ממשש הרשע את שיניו ובודק שכולן חזרו למקומן הראשון, מפנה מבט שליו כלפי מעלה, מיטיב צעיפו וצועד קוממיות אל עבר האופק המואפל, ונפשו מתעטפת בו.
מתוך הגדה של פסח, פראג, 1590, באדיבות הספרייה הלאומית
יעקב מאיר הוא גנן בגן ילדים, לומד באוניברסיטה העברית, תלמיד לשעבר בישיבת "שיח יצחק". המאמר פורסם לראשונה ב"קונטרס" מבית מדרשה של הישיבה.
