רן חורי
למעלה מארבעים שנה משמש הרב יהודה פתיה כרב, החזן והקורא בתורה בבית הכנסת "מנחת יהודה" בירושלים. במאמר זה מספר הרב יהודה על בית הכנסת, שהקים סבו הרב שאול פתיה, על מסורת יהודי בבל ועל עבודתו של בעל תפילה.
המאמר נכתב במסגרת פרויקט תיעוד מסורות ישראל בתמיכת האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך.
הרב יהודה פתיה, איש מסורת בבל, צמח בבית הכנסת הירושלמי הידוע "מנחת יהודה". את בית הכנסת הקים בשנת תש"ב (1942) סבו, הרב שאול פתיה, בנו של המקובל רבי יהודה פתיה. בית הכנסת ממוקם במרכז ירושלים, לצד רחוב יפו, בסמוך לשוק מחנה יהודה. במקום פועלת גם ישיבה קבועה.
סבו שימש כרב בית כנסת, ובמשך שנים, החל משנות החמישים, שליח הציבור הקבוע היה החזן גורג'י יאיר, סבם של ר' משה חבושה ור' דוד מנחם. הרב יהודה זוכר איך כבר מגיל שלוש שהה בבית הכנסת, ראה את הדרת פניהם של הזקנים (ובהם כאלו שזכו לראות בחייהם את ה"בן איש חי", הרה"ג יוסף חיים, מגדולי חכמי בבל, שנפטר בראשית המאה העשרים) ולמד מדרכם וממנהגיהם.
הרב שאול פתיה (מימין) בבית הכנסת "מנחת יהודה". לצדו הרב עטיה
כילד הוא זכה להיות שותף בתפילה. הוא היה קורא בקול את פסוקי דזמרה, שירת הים וכדומה, קטעים שמבחינה הלכתית גם ילדים קטנים רשאים לומר. לאחר גיל מצוות היה "חזן קטן", בעיקר בראש השנה וביום הכיפורים. בתפקיד זה אמר בעיקר קטעי סליחות של "סומכים", המסייעים בידי החזן. סבו, הרב שאול, זכה ללמד אותו דרכי תפילות והנהגות. על דמותו נרחיב בהמשך. את סדר התפילה למד בקביעות במשך שנים מחכם גורג'י, שר' יהודה שימש על ידו. לאחר שנים של צפייה ולמידה מתמשכת קיבל רשות מחכם יאיר, שהגדיר אותו כתלמידו המובהק, להיות שליח ציבור במוסף של שבת.
"כשאתה בא ללמוד את תפקיד שליח הציבור, אתה לומד שהתפילה היא לא רק ניגון. את התפילה צריך לנהל. זה טקס שלם, התרחשות מלאה. תפקידך הוא לחבר את הציבור. צריכה להיות דינמיקה מיוחדת מאוד", מספר הרב יהודה על לימוד דרכי התפילה.
הרב יהודה פתיה. צילום: רן חורי
החל משנת תשמ"א משמש הרב יהודה כשליח הציבור הקבוע בבית הכנסת בכל השבתות והימים הטובים. במסגרת תפקידו הוא מוביל את התפילה, קורא בתורה ומעביר שיעורי תורה לבאי בית הכנסת. במידה רבה סובבים חייו סביב המקום, וגם ביתו הפרטי סמוך אליו. הרב יהודה רכש עם השנים בקיאות ומומחיות רבה במסורת יהודי בבל, במנהגיה, בהלכותיה, בפיוטיה ובניגוניה.
סגנונו של הרב יהודה הוא טבעי ואותנטי, משקף בכנות את הרגש ומחובר לציבור המתפללים. לרב יהודה ביקורת על פייטנים צעירים המבקשים לשקף את מסורת יהדות בבל דווקא בפיוט ובתפילה במבטא בבלי כבד. "בזמנו חיו היהודים בקרב העיראקים, דיברו ערבית יהודית והדבר השפיע על המבטא שלהם. כיום, כשאנחנו בין יהודים ומדברים עברית, שימוש במבטא כזה הוא מלאכותי וסטראוטיפי, ואין סיבה לכך. צריך להיות טבעי ואמִתי."
הרב יהודה מחובר מאוד לעולם התפילה ולבית הכנסת. גם כאשר הוא קורא בתורה הוא מתרגש. "סבי לימד אותי כי קריאה בתורה היא חוויה, לא רק העברת מידע. צריך לדעת איך להעביר לציבור את חוויית המציאות שאתה קורא. אם אתה לא חווה את הדברים בעצמך, לא תוכל להעביר אותם הלאה."
לרב יהודה חשוב מאוד להיות נוכח לצד הקהילה ולהישאר עמה בבית הכנסת בכל ימות השנה. לכן, למשל, הוא מקפיד באדיקות שלא לצאת בימים נוראים לשמש שליח ציבור בקהילות בחו"ל, חרף הזמנות רבות שנשלחו אליו. "ב'שפיץ' של השנה אדם צריך להיות עם הקהילה והבית שלו", הוא מסביר. "הרגש יוצא דווקא בתוך הקהילה, בתוך האנשים שעמם אני מתפלל בקביעות."
חשיבותה של העברת המסורת לבני המשפחה ניכרת בדרכו ובהתנהלותו של הרב יהודה. גם בשבתות נמנע מללכת בקביעות לשירת הבקשות בבית הכנסת הסמוך "עדס", המתקיימות משעות הלילה המאוחרות, והעדיף לשהות עם בני המשפחה בשולחן השבת, לשירה, פיוט ודברי תורה. גם על התמקצעות בנגינה בכינור, תחום שלמד בילדותו, ויתר. "ראיתי שאיני יכול גם לגדל ולחנך משפחה וגם להתמקצע בנגינה בכינור", הוא מספר.
ההשקעה בבית נשאה פֵרות: כל ילדיו ממשיכים את החיבור למסורת ולמוזיקה הבבלית. שני בניו הגדולים הם בעלי תפילה ואחד מבניו מתופף בלהקת שלווה. "הרווחתי מזה שלא עזבתי אותם", הוא מספר. "תמיד אני אומר לילדיי שדמעה אחת שאחד המתפללים מוריד בתפילה שווה מיליונים של דולרים. אלו הסנגורים שלנו בעולם הבא. הצלחת לקלף קליפות? לא צריך יותר מזה. כל השאר זה בונוס. זה המוטו בחינוך הבית."
יהדות בבל היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. ראשיתה במאה השישית לפני הספירה, לפני חורבן בית ראשון. במשך שנים היא הייתה מרכז יהודי מוביל ודומיננטי, מקום התפתחותם של התלמוד הבבלי וספרות יהודית ענפה, משכנם של גדולי החכמים. בעת החדשה התחזק מעמדה הכלכלי וחברתי של היהדות זו ביחס לסביבתה. מפקד משנת 1920 מונה כ־90,000 יהודים שחיו בבבל. רבים מהם ישבו בעיר הבירה בגדאד וכן בערים מוסול ובצרה. לא מעטים זכו למשרות ציבורית בממלכה.
"המוזיקה צמחה בבבל", אומר הרב יהודה, ושב אל ימים עברו. הוא מביא לראיה את הרשימה הרחבה של כלי הנגינה שבספר דניאל, שהגיעו אל בבל לאחר הגלות:
"וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: ... וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא: בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא" (דניאל ג, ב–ה)
תרגום: "וַיִּשְׁלַח נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ לְכַנֵּס אֶת הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים הַסְּגָנִים וְהַפַּחוֹת, הַיּוֹעֲצִים הַגִּזְבָּרִים הַשּׁוֹפְטִים הַשּׁוֹטְרִים, וְכָל שַׁלִּיטֵי הַמְּדִינוֹת, לָבוֹא לַחֲנֻכַּת הַצֶּלֶם אֲשֶׁר הֵקִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ... וְהַכָּרוֹז קוֹרֵא בְכֹחַ: לָכֶם אוֹמְרִים, הָעַמִּים הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת! בָּעֵת אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקֶּרֶן הֶחָלִיל, הַנֵּבֶל הַכִּנּוֹר הַמִּנִּים הָעוּגָב וְכָל מִינֵי הַזֶּמֶר, תִּפְּלוּ וְתִשְׁתַּחֲווּ לְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵקִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ!"
הלוויים הגיעו אל בבל, צמחו והצמיחו בה במשך שנים. החברה הבבלית, שהכירה בעיקר את התוף לצורך העבודה הזרה, נחשפה לעושר המוזיקלי של שירת הלווים מן המקדש והושפעה מכך.
לאורך השנים, השפיעו גם הקינות והבכיות של יהודי בבל על המוזיקה הילידית המקומית, לצד שפע הכלים, הידע וההתכווננות שהביאו עמם. היום ניתן לראות את ההשפעה הניכרת גם על המוזיקה הפרסית בת ימינו, שבה רווח מקאם נאוה, המצוי גם בתפילה הבבלית (במקאם זה מתפללי גם בני מסורת אשכנז בתפילות ליל שבת). "זהו המקאם היחידי ששמו בעברית – נאוה. הרב עובדיה יוסף זצ"ל אמר כי מקאם זה הוא הקדום ביותר ובו היה שימוש בבית המקדש.
"לפני כמה שנים יצא לי לשמוע מערבי עיראקי שניגנתי אתו בהופעה על ההשפעה של האחים אל כוויתי, יהודיים, על המוזיקה העיראקית ועל ההערצה כלפיהם. המסורת שלנו היא מרגשת ומיוחדת."
בהתאם לאמור, המוזיקה תפסה מקום של כבוד בקרב יהודי בבל גם בעת החדשה. בבגדאד היה בית ספר מיוחד לעיוורים ללימוד מוזיקה ושירה ומשלחות מוזיקליות בין־לאומית של עיראק, כמו גם התזמורת הממלכתית שלה, כללו בעיקר משתתפים יהודים. יהודי בגדד הצטיינו מאוד בנגינה על כלים שונים. במוזיקה העממית יותר השתמשו לרוב בתופים לסוגיהם. באנסמבלים העתיקים של המוזיקה האמנותית השתתפו נוסף לתופים גם שני כלי מיתר: הקמנג'ה והסנטוּר. באנסמבלים המודרניים החליף הכינור את הקמנג'ה והקאנון את הסנטור. כן התווספו העוּד והנאיי.
במסורת המוזיקלית הבבלית יש הבדל בין היחס לפיוט ליחס לתפילה, מספר הרב יהודה. בעוד התפילה מדויקת מאוד, קבועה ומשורטטת ביד אמן, אופני ביצוע הפיוט חופשיים יותר. "אצל בבליים קשה מאוד לשיר ביחד, כל אחד נותן את הניואנסים שלו." הרב יהודה מסביר זאת כתוצאה מן הגלות, וממחיש זאת באמצעות פרק קלז בתהלים. הפרק, העוסק בגלות בבל, פותח בלשון רבים מובהקת – "שם ישבנו גם בכינו", ועובר בהמשכו לפתע בלשון יחיד – "אם אשכחך, תדבק לשוני". "כשאדם באבל ובחורבן הוא מתפרק לרסיסים. הוא לבד."
הפיוט והתפילה היו חלק יום־יומי מתרבותם של יהודי בבל. "ספר השְׁבָּחוֹת" של יהודי בבל, ובו פיוטים רבים, מתייחס לכל ימות השבוע, כל ימות השנה. כמו כן הוא מתייחס גם לחגים ולאירועים מיוחדים, אחד מהם הוא חודש ניסן, שקיבל מקום של כבוד. "בכל לילה התעוררו הגברים מוקדם, הלכו לבית הכנסת וקראו זוהר, תיקון חצות ופיוטים מִסֵפר השבָּחות. בבתים רבים הייתה עניות ובני המשפחה, הנשים והילדים, עוד ישנו. בבית הכנסת, שהיה למרכז קהילתי, היו תה וקפה, אור ושמן, והדבר עודד התכנסות של חבורה." הגברים התאספו והתקבצו לומר יחד את שירי הגעגוע לציון וצער הגלות. רבים מן הלחנים במסורת הבבלית הם איטיים ונוגים, אולי כשיקוף וכביטוי לצער הגלות שהחל מאז הגיעו היהודים לבבל.
ספר השבחות כולל שירים של משוררי ספרד, כמו ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא, שירים רבים מאוד של ר' ישראל נג'ארה ושירים ממאתיים השנים האחרונות. יש בהם שירי עלייה לרגל ("זיארה"), שירים לחתן ולכלה, שירים לירושלים ועוד.
ברפרטואר המוזיקלי של יהודי בבל יש מנעד רחב של לחנים מוזיקליים. יש לחנים מתוחכמים השואבים מעקרונות המוזיקה האמנותית לצד לחנים עממיים פשוטים. בלחנים המתוחכמים יש שורה של משפטים מוזיקליים מורכבים שונים, המתחברים יחד לשיר. הנה כמה מהם: הלחנים הבבלים ל"שפל רוח", "יהיו כמוץ", "רני יעלה", "יונת רחוקים", "יחיד רם בשלום", "חון תחון", וכן את השבּחות למועדים. בלחנים הפשוטים, שמספרם ברפרטואר יחסית, ניתן למצוא לחנים מסוימים של "אדון עולם", "דרור יקרא", "יום השבת אין כמוהו". יש שירים שנועדו להיות מבוצעים בקבוצות, כמו שירי השבת השונים, ויש כמה שירים שהם שירי מענה שבהם הקהל משלים משפטים שהפייטן או החזן החל בהם או עונה במענה חוזר קצר, כמו "רני יעלה" או "ידידי השכחת".
הרב יהודה פתיה בפיוט "יהי שלום בחילנו", הנהוג בברית מילה, במסורת יהודי בבל:
מאפיין זה של פיוטים הנאמרים באופן יום־יומי הוא ייחודי לעדת הבבליים. במסורת מרוקו הפיוטים מתחלפים לפי הפרשה ואילו מסורת שירת הבקשות החאלבית מתקיימת בחורף בלבד. תוכלו לקרוא עוד על מסורת השבחות של יהודי בבל במאמרה של חנה פתיה על מסורת הפיוט והתפילה של יהודי בבל.
כל אמירה ליטורגית, לימוד גמרא, זוהר ופיוט, מאופיינת בצורתה ובנגינתה הייחודית. בתפילה הבבלית שולט בעיקר מקאם ראסט, ואילו בקריאת התורה משמש המקאם סיגא. ביום הכיפורים התפילה מתבצעת בדרך כלל על פי מקאם חוזאם. בתשעה באב התפילה הפותחת, "על נהרות בבל", פותחת באופן מסוים במקאם עג'אם. מקאם זה נחשב למקאם שמח, על פי דברי הרב יהודה, אולם בתשעה באב הוא נשמע עצוב וכואב. "עיראקים יודעים להפוך כל דבר שמח לעצוב, זה סוג של מומחיות", הוא מתבדח.
המסורת כיום מאופיינת בשמרנות מסוימת. הפיוטים הבבליים, בניגוד למסורות ספרדיות אחרות, אינם משקפים שום לחן חיצוני משירים ידועים, מסרטים ערביים, מצריים וכדומה. ניכרת בהם ההתאמה המקורית בין הטקסט ללחן. הפיוטים האחרונים שנכנסו אל ספר השבחות הבבלי הם פיוטיו של הבן איש חי. הדבר קרה מתוקף קדושתו ומעמדו ובעטייה של ההערצה העצומה שהייתה כלפיו בקרה יהודי בגדאד. אף פיוטיו של הרב יהודה פתיה ז"ל לא נכנסו אל הספר, חרף גדולתו. הפיוט האחרון שנכנס אל ספר השבחות בפועל הוא הפיוט הידוע "מה נאוו עלי" שכתב ר' שמעון ב"ר נסים, העוסק בשמחת הגאולה. כאן תוכלו לשמוע את הרב יהודה בביצוע לפיוט.
הדבר משקף את השמרנות הרבה, שהרב יהודה רואה בה ערך. כך, למשל, לא מעטים פנו אליו בבקשה שיכתוב פיוטים בעצמו, אך הוא אינו שש לכך. "יש פיוטים רבים של הראשונים שלא הולחנו, בואו ונעסוק קודם בהם."
ביקור הרב בן ציון עוזיאל, הרב הראשי לארץ ישראל, בבגדד (1927). בתמונה גם הרב ששון כדורי, הרב הראשי ליהודי בבל, הרב עזרא דנגור,
הרב הראשי לקהילת יהודי בגדד והרב יהודה לייב פישמן מיימון, ממקימי תנועת "המזרחי".
בית התפילה של הרב יהודה, כאמור, הוא בית הכנסת מנחת יהודה בירושלים, כאמור. המקום הגיע אל משכנו הנוכחי בשנת 1949. בית הכנסת משמר את מסורת התפילה הבבלית כפי שהשתמרה בין היתר בדברי הבן איש חי ור' יהודה פתיה, שהוא הסבא רבא של הרב יהודה עובדיה. לרב פתיה זיכרונות רבים מימי ילדותו בבית הכנסת.
"בבית הכנסת היה חכם בשם חכם נאג'י. הוא היה נותן דרוש בשבת בין מנחה לערבית. כל הנשים באו לשמוע. אי אפשר היה להכניס סיכה לבית הכנסת. כשהיה מזכיר במהלך הדרוש את חכם יהודה פתיה או הבן איש חי, כל הזקנות היו קמות. הרעש מתזוזת הכיסאות המתקפלים היה אדיר. הדבר היה יכול להתרחש גם עשר פעמים בשיעור אחד."
בית הכנסת כולל קהל מתפללים מגוון מאוד. בהיותו ממוקם במרכז העיר ירושלים, מקום מגוון מאוד באוכלוסייה העוברת בו, מרבית המתפללים כיום אינם יוצאי בבל. יש בהם יהודים פרסיים, כורדים, תימנים, מרוקאים, תוניסאים ואשכנזים. ביום הכיפורים בית הכנסת מלא עד אפס מקום ב"כל עמך ישראל". יש מתפלל שמגיע מפריז במיוחד, שוכר בית בקרבת מקום ומגיע לבית הכנסת, מספר הרב. אחרים מגיעים מאזור הכניסה לעיר ירושלים. "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. התפילה היא חוצה גבולות. כשהתפילה אמתית ופולחת את הלב, הבדלי העדה כבר לא רלוונטיים."
ארון הקודש בבית הכנסת. צילום: רן חורי
בתפילות הללו הטון המוביל הוא של מסורתו של הרב יהודה, המסורת הבבלית. הרב יהודה משמר פסיקות והוראות של הבן איש חי בהתנהלותו הקבועה בבית הכנסת, כפי שלמד מבני משפחתו, ממוריו ורבותיו. בלחן התפילה הוא משלב נגיעות של מסורות ירושלמית, חלביות, וטורקיות. "חשוב למצוא מכנה משותף ולחבר כל דבר ודבר כמו מחרוזת ולאפשר לכל אחד את הייחודיות שלו." חלק מהקלטות תפילות אלו שולבו השנה בפרויקט התיעוד שלנו.
הסידור המוביל בבית הכנסת, המשקף את מסורת יהודי בבל, הוא "תפילת ישרים" בהוצאת מנצור. בסדר תקיעת שופר צמוד הרב יהודה לנוסח "עוד יוסף חי". הרב יהודה מעדיף את הסידורים הישנים, המצריכים דפדוף בין דפיהם לצורך התמצאות. סידוריהם של מתפללים רבים בבית הכנסת מלאים בסימניות לצורך הדפדוף. "דפדוף בסידור מסב הנאה, מפתח את שריר ההיכרות, מעודד מעורבות בסידור. סידוריהם של זקנים מלאים סימניות שמזכירות חיים: פה קבלה על תרומה לבית הכנסת, שם הזמנה לחתונה, כאן סימנייה שקיבל לאיזה אירוע. הסידור משקף את החיים עצמם."
השער וחלק מההקדמה לסידור "תפילת ישרים" בתוספת תרגום לערבית, ירושלים תרצ"ח
(להגדלה יש ללחוץ)
"סבי, הרב שאול פתיה", מספר הרב יהודה, "היה המורה הרוחני שלי. הוא הקים את המקום. היה אכפת לו מהכול, הוא לימד אותי המון והיה מדקדק אתי כחוט השערה. למדתי ממנו דיוק ודקדוק." הרב שאול התייחס לנכדו תמיד בכבוד ובגובה העיניים. הוא לימד את אופני הקריאה של הנביאים והכתובים, תהלים ושיר השירים. הוא הכשיר אותו לתקיעה בשופר לכל פרטיה ודקדוקיה. את כל הרשויות, הפיוטים הנאמרים לפני "ברוך שאמר" לימד גם כן. "אחד הרעיונות שלימד אותי הוא שגם השתיקות שבתוך הפיוטים הן חלק מהביצוע. השתיקה היא ההטמעה של הרעיון בנפש. מעל הכול הוא לימד אותי עומק, רגש וחוויה." הרב שאול פתיה נפטר בשנת תשמ"א, וזכה לראות את הרב יהודה בשנתו הראשונה כחזן. "אני עוד זוכר את סבא שלי שר פיוטים. הייתי שומע אותו שר את הפיוט של ר' יהודה הלוי, יונת רחוקים נדדה יערה, בלחן שנשתמר במשפחה שלנו, ומרגיש שהמלאכים מגיעים."
להאזנה לפיוט:
תקוותו של הרב יהודה היא כי הציבור הישראלי יהיה פתוח לשימור אוצרות המסורות שלנו, לא רק בהיבטים פולקלוריסטיים, אלא במובן העומק של המילה. חשוב לו להיות חלק מ"מעתיקי השמיעה", מעתיקי מסורת הפיוט והתפילה של יהודי בבל. חלק ניכר מפעילותו, גם במסגרת פרויקט התיעוד שלנו, מיועד למימוש מטרה זו.
במשך שנים אנו מציגים באתר הקלטות של הרב יהודה ממסורת הפיוט והתפילה של יהודי בבל. אנו שמחים על הזכות שנפלה בחלקנו לשמר את המסורת כפי שהיא באה לידי ביטוי ותפילה בקולו של הרב יהודה פתיה.
קטעי התיעוד בשנת 2021:
המאמר מבוסס על שיחה של צוות האתר עם הרב יהודה פתיה.
