כתובות

כתובה – הסכם הנישואין היהודי​

אוסף הכתובות של הספרייה הלאומית

מטרתה של הכתובה היהודית היא להסדיר את יחסי הממון בין בני הזוג. הכתובה מכילה שלושה חלקים: מצד הגבר, היא כוללת את עיקר הכתובה, הסכום שהוא חייב בו, ואת תוספת הכתובה אם הוא מחליט להוסיף על הסכום הבסיסי. מצד האישה מפורטת הנדוניה. בנוסף לכך כוללת הנדוניה את תנאי הכתובה, שנועדו להבטיח את זכויותיה של האישה במהלך הנישואין וגם במקרה של פקיעתם.

הכתובות השתנו אך מעט במשך הדורות. שטר הנישואין שבפפירוסים הארמיים מימי ארתחשסתא מלך פרס, מן המאה החמישית לפני הספירה, דומה מאוד לשטרות כתובה מתקופות מאוחרות, ואף לכתובות בנות ימינו.

הטקסט בגוף הכתובה, עיקר התוכן המשפטי שלה, שנכתב בארמית גם היום – אם כי יש נטייה לתרגם את הטקסט לעברית או לאנגלית, לפי הצורך – מגלה יציבות גדולה מזה אלפיים וחמש מאות שנה. מטבע הדברים, על אף הנוסח הקבוע, העתיק, התפתחו מנהגים מקומיים בקהילות שונות: בצפון אפריקה ובתימן בעלים התחייבו לא להוציא את נשותיהם בעל כורחן מעיר לעיר. לעתים התחייבה האישה לטפל בילדיו של הבעל מנישואין קודמים כאילו היו ילדיה. בסוריה ובארץ ישראל נפוץ התנאי שאוסר על הבעל לצאת למסעות רחוקים בלי להשאיר לאשתו גט על תנאי, כדי להגן עליה ממצב שבו היא תישאר עגונה.

פרט למנהגים מקומיים, ישנם תנאים שכיחים שמצויים בכתובות רבות והם נוגעים להסדרי ירושה במקרה שאין לבני הזוג ילדים, להסדרת מצב שבו הבעל ירצה לקחת אישה נוספת, במקומות שבהם רווח המנהג וכן היו נהוגים סעיפים הנוגעים ליבום וחליצה.

אוסף הכתובות של הספרייה הלאומית כולל אלפי כתובות מקוריות מכל תפוצות ישראל, והוא מאפשר מבט רחב, מקיף ועמוק על הכתובה כתעודה יהודית, כיצירה יהודית וכמקור היסטורי רב ערך.