אל אליהו

• אֵלִי, אֵלִיָּה הַנָּבִיא הָבֵא נָא - הפייטן פותח את שירו בפניה אל הקדוש ברוך הוא וחושף כבר בתחילת הפיוט את אחד מ'גיבוריו' המרכזיים - אליהו הנביא. על רקע מסורת הפיוט נראה כי הופעת אליהו כדמות מרכזית מגדירה על פי רוב את הפיוט כפיוט להבדלה במוצאי שבת.
• בּוֹ יִרְתֹּם רִכְבּוֹ - לשון הטור סתומה מעט, אך נראה כי נושאה הוא הגואל שאת בואו עתיד אליהו הנביא לבשר, על פי המסורת הנשענת על הפסוק ממלאכי (ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. אפשר שהמחרוזת מעניקה לבוש ציורי במיוחד למסורת זו, הרואה את אליהו הנביא כמטרים את בוא המשיח (בבלי עירובין, מג ע"ב; פסיקתא רבתי פר' לה, ועוד): המשיח ירתום את אליהו כביכול למרכבתו - 'בּוֹ (באליהו, 'גיבור' המחרוזת הקודמת) יִרְתּוֹם (המשיח את) רִכְבּוֹ'. קריאה זו נשענת מצד אחד על דימויו הרווח של המשיח בספרות חז"ל כ'רוכב', או ליתר דיוק, כ'עני הרוכב על חמור' (בבלי סנהדרין, צח ע"א, ועוד), בעקבות נבואת זכריה (ט, ט): גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת, ומצד שני על דימויו של אליהו כמרכבת מלחמה העוברת לפני ישראל ומנצחת במאבקיהם, כדברי אלישע הרואה את אליהו בעלותו בסערה השמימה (מלכים ב, ב, יב): וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד (וראו פירושי רלב"ג ומצודת דוד על אתר).
• נָע בַּשְּׁבִי כִּי בוֹ לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם לֹא רָאָה שֵׁנָה - אם אכן מדובר כאן במשיח, הרי שהוא מתואר עתה כמי שנע בשבי ולא ישן כלל; משמעות הדברים היא שהמשיח ממתין בעירנות רבה כבר תקופה ארוכה בשבי, עד לרגע בו יוכל להתגלות ולהביא גאולה לעולם. תיאורו כנתון בשבי מתבסס כנראה על מדרש פסיקתא רבתי (פרשה לד): "'עני ורוכב על חמור' - זה משיח. ולמה נקרא שמו 'עני'? שנתענה כל אותם השנים בבית האסורים ושחקו עליו פושעי ישראל"; תיאורו כמי שאינו ישן נשען אולי על פרשנות המדרש לפסוק בשיר השירים (ה, ב) - אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה - פסוק עליו אומר המדרש (שיר השירים רבה, פר' ה): "אני ישנה מן הקץ, ולבי ער לגאולה".
• רַב מַחְלִי בִּרְאוֹת כַּחְשִׁי וּמְשַׂנְאוֹת יָפוֹת וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה - הדובר מספר כי מחלתו מתגברת ('רַב מַחְלִי') כאשר הוא רואה עד כמה הוא סובל מרזון ('בִּרְאוֹת כַּחְשִׁי' - משורש כ.ח.ש, כמו: כחוש), ולעומתו - אומות העולם השונאות אותו ('וּמְשַׂנְאוֹת') הן שמנות, שבעות ודשנות ('יָפוֹת וּבְרִיאוֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה'). יודגש כי החלוקה התחבירית של המחרוזת אינה זהה עם החלוקה לטורים ולצלעיות - שהרי המילה 'וּמְשַׂנְאוֹת' חותמת טור אחד, אך למעשה פותחת את הטור שאחריו - תופעה החוזרת על עצמה בפיוטנו. התיאור הציורי נסמך על חלום פרעה (בראשית מא, א-ג): וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. ואפשר שדווקא ההיסמכות על חלום פרעה טומנת בחובה באופן פרדוכסלי ציפייה לגאולה, שכן אחריתן של הפרות בריאות הבשר הייתה שנאכלו על ידי הפרות הרזות (שם, ד): וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה.
• הַשְׁקֵה צוּר מֵי רֹאשׁ צָר עֵינָיו יִלְטֹשׁ - את אותן פרות שבעות, המכונות כאן בפשטות 'צָר', מבקש הדובר מן האל ('צוּר'. יושם אל לב משחק המילים עם 'צָר') להשקותן במים מורעלים ('מֵי רֹאשׁ'), על פי ירמיהו (ט, יד): לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ. את נבואת ירמיהו העוסקת בעונש לישראל מטה הדובר לתיאור עונשם של אומות העולם. האויב מוצג כאן כמי שלוטש עיניים מאיימות על ישראל, כדברי איוב (טז, ט): אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו צָרִי יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי.
• יוֹם עֵינַי לִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּשְׁעֶינָה - יש לקרוא בהמשך לטור הקודם '...צָר עֵינָיו יִלְטוֹשׁ [בְּ]יוֹם עֵינַי לִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּשְׁעֶינָה', כלומר: בשעה שהאויב לוטש עיניו על ישראל, עיניהם של ישראל עצמן מופנות לקדוש ברוך הוא, ומצפות לגאולה. על פי ישעיהו (יז, ז): בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה.
• מָתַי תַּרְאֶה אוֹת יֶשַׁע אֶל קוֹרְאוֹת - העיניים המופנות לקדוש ברוך הוא שואלות אותו ('קוֹרְאוֹת') מתי יראה סימן לגאולה וישועה לאלו הקוראים לו ('מָתַי תַּרְאֶה אוֹת יֶשַׁע אֶל').
• לָךְ וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת קוֹלָן וַתִּבְכֶּנָה - כרגיל בפיוט זה, הרצף התחבירי אינו זהה עם החלוקה לטורים ולצלעות, ויש לקרוא בהמשך לטור הקודם: '... אֶל קוֹרְאוֹת לָךְ, וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת קוֹלָן וַתִּבְכֶּנָה'. העיניים קוראות בתחינה, ונושאות את קולן בבכי. מעניין שהמסורת המושרת, בכל הקהילות, החליפה, באופטימיות, את המלה 'וַתִּבְכֶּנָה' במלה 'וַתָּרֹנָּה'.
• מַלְאַךְ הַגּוֹאֵל לִפְנֵי דַל שׁוֹאֵל - הפייטן חותם את שירו בבקשה לבוא ה'מַלְאַךְ הַגּוֹאֵל' (הצירוף על פי בראשית מח, טז); נראה שכוונתו בזה לאליהו, בו פתח את הפיוט. ולפי זה המילה 'דַל' מתפרשת בשני אופנים: הראשון, 'דַל' הוא הדובר עצמו, המרגיש דל ועלוב אל מול אלוהיו, ומבקש ישועה. 'שׁוֹאֵל' לפיכך הוא הדובר עצמו, המבקש כי המלאך יתגלה לנגד עיניו ('לִפְנֵי דַל שׁוֹאֵל'); השני, 'דַל' אינו אלא המשיח, המתואר כפי שציינו לעיל כעני, אשר אליהו מטרים את בואו, ובזה מתקבל פשר חדש לצירוף 'הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל לִפְנֵי דַל'. ונראה שהפייטן אחז דווקא בלשון דו-משמעית.
• אָנָּא הָאֵל אֵל אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא - הדובר מבקש מן האל להקרות לפניו את הגואל, כלומר - להפכו לנגלה עבורו. גם כאן לפנינו משחק מילים: האל מתואר כ'אֵל אַבְרָהָם' (אלוהיו של אברהם - כשם שבתחילת הפיוט תואר כ'אֵל אֵלִיָּהוּ', היינו - אלוהיו של אליהו), אך אפשר גם לקרוא את המילה 'אֵל' כמילת יחס, כלומר - לפני אברהם. משחק המילים מועצם על רקע מקורו המקראי בתפילת עבדו של אברהם, היוצא לחפש אישה ליצחק בנו (בראשית כד, יב): וַיֹּאמַר [=העבד] ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם; כשם שבפסוק עצמו האל הוא גם אלוהיו של אברהם, וגם נקרא לעשות חסד עם אברהם, כך בפיוטנו. ולאור העובדה ששמו של פייטננו הוא 'אברהם' - כחתימת האקרוסטיכון בשיר - מקבלת פנייה זו משמעות אישית מיוחדת.