בחורף של שנת 1967 פנה ראש עיריית ירושלים טדי קולק אל גיל אלדמע מ"קול ישראל" בבקשה לכתוב שיר על העיר ירושלים. אלדמע פנה אל נעמי שמר והציג את הבקשה. במשך שנים רבות נהגו ב"קול ישראל" לערוך במוצאי יום העצמאות פסטיבל זמר תחרותי ששודר ברדיו. באותה השנה חרגו באופן חד פעמי מן הנוהג והזמינו מחוץ לתחרות גם חמישה שירים אצל מלחינים ידועים. שמר הייתה אחת מהם. שמר, שהתקשתה בכתיבת השיר, נזכרה באגדה התלמודית על רבי עקיבא שהבטיח לרעייתו רחל 'עיר של זהב' - תכשיט של זהב בדמות ירושלים. לביצוע השיר בחרה בזמרת שולי נתן, מורה חיילת בת עשרים, שביצעה את השיר בליווי גיטרה. השיר כבש את הקהל כבר בשמיעה ראשונה, ובחצות הלילה, כאשר שולי נתן הוזמנה לבמה בשנית שר איתה הקהל בבנייני-האומה את הבית החוזר. אותה שעה החלו לנשב רוחות מלחמה ושלושה שבועות לאחר מכן, כאשר שחררו הצנחנים את הכותל, כבר היה בפיהם השיר "ירושלים של זהב". ביום 7.6.1967, יום שחרור ירושלים, הוסיפה שמר לשיר את הבית הרביעי ("חזרנו אל בורות המים"). מאיר אריאל, אשר היה לוחם בצנחנים והשתתף בקרבות על שחרור הכותל, חיבר בתגובה את השיר "ירושלים של ברזל" ובו מחאה על חללי המלחמה. רבקה מיכאלי הייתה חברה קרובה של שמר, והיא אף זו שהציעה לה להוסיף בית על העיר העתיקה. לאחר המלחמה מיכאלי שידרה את "ירושלים של ברזל" ברדיו והיא סיפרה שקיבלה טלפון משמר שאמרה לה שהיא תקעה לה סכין בגב. בשנת 2005 פרסם עיתון "הארץ" כי שמר הודתה במכתב לגיל אלדמע, זמן קצר לפני מותה, כי שמעה שיר עם בסקי ישן בשם "Pello Joxepe", והושפעה ממנו באופן לא מודע בעת כתיבת הלחן ל"ירושלים של זהב". כך היא כתבה במכתב: "בחורף 67', כשהתלבטתי בכתיבת "ירושלים של זהב" – כנראה שהשיר ההוא זחל אליי בבלי דעת. גם לא ידעתי שיד נעלמה הכתיבה לי שינויים במקור: המעבר למז'ור בתיבה הרביעית, הסקוונצה השלישית במילים "הלא לכל שירייך", והסיום. יוצא שמישהו כאילו הגן עליי וסיפק לי את שמונה התיבות שלי שמקנות לי את הזכויות לגרסה משלי על שיר העם. אבל כל זה נעשה, כאמור, בבלי דעת. אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצערת, עד כדי כך מצערת, שאולי בגלל זה חליתי. הנחמה היחידה בשבילי היא שאני מספרת לעצמי שאולי זאת מנגינה של האנוסים, ושבסך הכל החזרתי עטרה ליושנה. עכשיו אתה, גיל, יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים".
|