1969
צברי, ניר
להאזנהבחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
חוה אלברשטיין, דני גרנות בשירי רחל
להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט- הקלטה מסחרית
- [תל אביב] : CBS
- [1969] השותפים ביצירה:
- רחל (מחבר)
נגן שירים ברצף
-
01.
רק על עצמי
-
02.
1:40הנה אקח
-
03.
2:38בלא ניב
-
04.
3:50אשתו
-
05.
2:40בגני נטעתיך
-
06.
1:40הן יצאנו בסך
-
07.
2:43יונתן
-
08.
3:15עקרה
-
09.
1:53ולו
-
10.
2:08אני
-
11.
2:50זמר נוגה
-
12.
1:54אשתו
-
13.
2:44כוחי הולך ודל
-
14.
2:12ליד החלון
-
15.
2:28בלילה בא המבשר
-
16.
2:23אל ארצי
-
17.
2:23כנרת
-
18.
2:11מתי
-
19.
2:08ספר שירי
-
20.
2:17שי
נגן שירים ברצף
| כשעלתה רחל בלובשטיין-סלע ארצה (1909) הייתה נערה בת עשרים, אמונה על ברכי התרבות הרוסית, נפש יפה ועדינה עדינה, פתוחה לכל ונלהבת. אותה התלהבות שבה חיתה את התרבות והאמנות הפכה להתלהבות לבנין הארץ ולאהבה לטבע ולנוף הארץ ארץ, ומעל לכל לכינרת. רחל היתה כה בטוחה ביעודה זה עד כי קמה ויצאה את הארץ (1913) כדי להשתלם בלימודי החקלאות בצרפת. בחוזרה ארצה בשנת 1919 שוב לא היתה זו אותה רחל. מלחמת העולם הראשונה, שאילצה אותה לשוב לרוסיה, נתנה בו בה את אותותיה. רחל חלתה בשחפת - המחלה מידבקת, שוב אין היא יכולה לשוב לדגניה ולכינרת שכה אהבה. כאן מתחילות שנות סבל ונדודים בית חולי בצפת, חדר בירושלים, עליית גג בתל-אביב, שנים קשות של בדידות מכורח, גאווה, התאכזרות עצמית, ציפייה ללא תקווה וסבל. רק בשנים אלו כתבה רחל את שיריה, וכאילו עברו כל חייה דרך בבואתו של סבל זה - כאן על דוויה הופכת הכינרת, לכינרת רחוקה ושמימית (שם הרי נולן) וסבלה ל"מחרוזת מילים מלבבת" (ספר שירי הלבן). השיר הוא דרך הקיום היחידה שנותרה לה. דרכו מתגלית לנו רחל בפניה הרבות - רחל האשה כשהיא אוהבת (בלא ניב, בגני, הנה אקח) ומקנאה (אשתו); כשהיא מייחלת לבן (עקרה) וכואבת את הציפייה והבדידות (זמר נוגה, הן יצאנו בסך). שיריה נישאים על ענן שחור, שירים של "שעות מצוקה ואובדן", אך חוט דק של הומור משוך עליהם (ליד החלון), גדולה של אדם שיכול להשקיף מן הצד על מצבו. רחל שוררה בפחד מתמיד מפני המוות (בלילה בא המבשר, כוחי הולך ודל), אך אין פחד זה גורם שירתה אלא העדשה דרכה עברו חוויותיה של נשמה משוררת זו, חוויות שהן כה אוניברסליות בפרטיותן (רק על עצמי לספר ידעתי, כזאת אנכי). שהן כה טהורות בפשטותן ואשר כופות עלינו לשיר אותן בריתמוס ובפיוט בו הן רוויות. שירתה היא כל שיד העצב לא עקרה משרש (שי) היא שולחת מנחה לנו: "זכרונות כינרת, ורד שמי הבקר בין עצי הגן, זהב צהרים במרחב רוגע ולילך הערב על הרי גולן" ואנו – הנשמח לשי? -- מגב התקליט.;When Rachel Blutstein-Sela left Russia in 1909 and arrived in Turkish-ruled Palestine, she young woman of twenty, open to life and filled with its enthusiasms. In a very little while after her arrival, her deepest enthusiasms were channeled into an intense and abiding love particularly the Kinneret. Her desire of country and land to play a part in the re-birth and re-building of Zion was so strong that in 1913 she went to France to study agriculture. But the Rachel who returned home - to Palestine – in 1919, was not the same young woman who had left. World War I had intervened and forced her to return to Russia where she fell ill and she returned to Palestine a consumptive. Unable to return to her beloved Degania and Kinneret - the years that followed were filled with wandering and trial. From a hospital bed in Sefad – to a rented room in Jerusalem – an attic in Tel Aviv - years of loneliness - pride, self denial, hopeless longing and suffering. But it was in those years that Rachel did her writing - which to her meant survival. Rachel's poetry is intimate and personal and in her work she generously opened her heart and gave of herself. The woman who loves and is envious, who longs for a child and feels the pain of longing and loneliness. There is humor too – the wry humor of one able to stand aside and observe himself. Pain and fear, her constant companions, were utilized by the poetess as the lens through which she more sharply saw and defined those private emotions so common to all. By sharing them with us - she makes us feel and see our own deeper and clearer. -- from the record cover |
| כותרים נוספים |
שירי רחל חוה אלברשטין, דני גרנות בשירי רחל Added title: Songs by Rachel / Chava Alberstein, Danny Granot. |
|---|---|
| בביצוע |
אלברשטיין, חוה; גרנות, דני |
| חברת התקליטים |
[תל אביב] : CBS |
| תאריך היצירה |
[1969] |
| השותפים ביצירה |
רחל 1890-1931 (מחבר)
אלברשטיין, חוה 1946- (זמר, מבצע) גרנות, דני 1949- (זמר, מבצע) |
| סוגה |
Composed poetry,Songs, Hebrew |
| תיאור פיזי |
1 תקליט : 1/3 33 סל"ד, סטריאו 12 אינץ'.. |
| שפה |
heb |
| הערת תוכן |
צד א. רק על עצמי -- הנה אקח -- בלא ניב -- אשתו -- בגני נטעתיך -- הן יצאנו בסך -- יונתן -- עקרה -- ולו. צד ב. אני -- זמר נוגה -- אשתו -- כוחי הולך ודל -- ליד החלון -- בלילה בא המבשר -- אל ארצי -- כנרת -- מתי -- ספר שירי -- שי. |
| מספר מדף |
JR 06115 |
| מספר מערכת |
990039070220205171 |
תנאי השימוש:
איסור העתקה
יתכן שאסור להעתיק את הפריט ולהשתמש בו עבור פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
לבירור אפשרות שימוש בפריט, יש למלא טופס בקשה לבירור זכויות יוצרים
מידע נוסף: הפריט עשוי להיות כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות טופס בקשה לבירור זכויות יוצרים
תצוגת MARC
על האלבום
-
כשעלתה רחל בלובשטיין-סלע ארצה (1909) הייתה נערה בת עשרים, אמונה על ברכי התרבות הרוסית, נפש יפה ועדינה עדינה, פתוחה לכל ונלהבת. אותה התלהבות שבה חיתה את התרבות והאמנות הפכה להתלהבות לבנין הארץ ולאהבה לטבע ולנוף הארץ ארץ, ומעל לכל לכינרת. רחל היתה כה בטוחה ביעודה זה עד כי קמה ויצאה את הארץ (1913) כדי להשתלם בלימודי החקלאות בצרפת. בחוזרה ארצה בשנת 1919 שוב לא היתה זו אותה רחל. מלחמת העולם הראשונה, שאילצה אותה לשוב לרוסיה, נתנה בו בה את אותותיה. רחל חלתה בשחפת - המחלה מידבקת, שוב אין היא יכולה לשוב לדגניה ולכינרת שכה אהבה. כאן מתחילות שנות סבל ונדודים בית חולי בצפת, חדר בירושלים, עליית גג בתל-אביב, שנים קשות של בדידות מכורח, גאווה, התאכזרות עצמית, ציפייה ללא תקווה וסבל. רק בשנים אלו כתבה רחל את שיריה, וכאילו עברו כל חייה דרך בבואתו של סבל זה - כאן על דוויה הופכת הכינרת, לכינרת רחוקה ושמימית (שם הרי נולן) וסבלה ל"מחרוזת מילים מלבבת" (ספר שירי הלבן). השיר הוא דרך הקיום היחידה שנותרה לה. דרכו מתגלית לנו רחל בפניה הרבות - רחל האשה כשהיא אוהבת (בלא ניב, בגני, הנה אקח) ומקנאה (אשתו); כשהיא מייחלת לבן (עקרה) וכואבת את הציפייה והבדידות (זמר נוגה, הן יצאנו בסך). שיריה נישאים על ענן שחור, שירים של "שעות מצוקה ואובדן", אך חוט דק של הומור משוך עליהם (ליד החלון), גדולה של אדם שיכול להשקיף מן הצד על מצבו. רחל שוררה בפחד מתמיד מפני המוות (בלילה בא המבשר, כוחי הולך ודל), אך אין פחד זה גורם שירתה אלא העדשה דרכה עברו חוויותיה של נשמה משוררת זו, חוויות שהן כה אוניברסליות בפרטיותן (רק על עצמי לספר ידעתי, כזאת אנכי). שהן כה טהורות בפשטותן ואשר כופות עלינו לשיר אותן בריתמוס ובפיוט בו הן רוויות. שירתה היא כל שיד העצב לא עקרה משרש (שי) היא שולחת מנחה לנו: "זכרונות כינרת, ורד שמי הבקר בין עצי הגן, זהב צהרים במרחב רוגע ולילך הערב על הרי גולן" ואנו – הנשמח לשי? -- מגב התקליט.;When Rachel Blutstein-Sela left Russia in 1909 and arrived in Turkish-ruled Palestine, she young woman of twenty, open to life and filled with its enthusiasms. In a very little while after her arrival, her deepest enthusiasms were channeled into an intense and abiding love particularly the Kinneret. Her desire of country and land to play a part in the re-birth and re-building of Zion was so strong that in 1913 she went to France to study agriculture. But the Rachel who returned home - to Palestine – in 1919, was not the same young woman who had left. World War I had intervened and forced her to return to Russia where she fell ill and she returned to Palestine a consumptive. Unable to return to her beloved Degania and Kinneret - the years that followed were filled with wandering and trial. From a hospital bed in Sefad – to a rented room in Jerusalem – an attic in Tel Aviv - years of loneliness - pride, self denial, hopeless longing and suffering. But it was in those years that Rachel did her writing - which to her meant survival. Rachel's poetry is intimate and personal and in her work she generously opened her heart and gave of herself. The woman who loves and is envious, who longs for a child and feels the pain of longing and loneliness. There is humor too – the wry humor of one able to stand aside and observe himself. Pain and fear, her constant companions, were utilized by the poetess as the lens through which she more sharply saw and defined those private emotions so common to all. By sharing them with us - she makes us feel and see our own deeper and clearer. -- from the record cover
תגיות
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
