גרסת המשורר (1951)שׁוּב יוֹצֵא הַזֶּמֶר אֶל הַדֶּרֶךְ,שָׁם הוֹלְכִים יָמֵינוּ וּבוֹכִים.שַׁיָּרָה, אֶל אָנָה אַתְּ עוֹבֶרֶת?שַׁיָּרָה, עָצוּב עַל הַדְּרָכִים.שׁוּב נוֹשֵׂאת אַתְּ פַּת-קִבָּר וּמַיִם,תַּרְמִילִים, תּוּגָה שֶׁל מֶרְחָבִים,שׁוּב תּוֹלָה אַתְּ עַיִן בַּשָּׁמַיִםוּמִשְׁעוֹל בִּנְתִיב הַכּוֹכָבִים.הִנֵּה הָאוֹר דּוֹעֵךְ עַל שִׁרְיוֹנַיִךְ,גַּם לֵב הַשִּׁיר נִפְתָּח בְּאַהֲבָה.שַׁיָּרָה שֶׁלִּי, רֵאשִׁית הַמַּנְגִּינָה הִיא,וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹפָהּ...עֲלָטָה. רַק קוֹל רִנַּת-הַנֶּשֶׁק.אֵי בָּזֶה הַדֶּרֶךְ חֲסוּמָה.אַתְּ, שַׁיָּרָתִי, גְּלוּיַת-עֵינַיִם,רַק כַּדּוּר-הַמָּוֶת הוּא סוּמָא!הִיא סְמוּאָה עַד מָוֶת, הַמַּתֶּכֶת,אַךְ כּוֹכְבֵי-הַדֶּרֶךְ עוֹד צַחִים.הַדְּרָכִים יוֹדְעוֹת לְאָן לָלֶכֶת,שׁוּבִי, שַׁיָּרָה, אֶל הַדְּרָכִים.עִמָּהֶן תִּשְּׂאִי סְמוּרַת הַפֶּלֶד,עַקְשָׁנוּת, פְּלָדָה וְלֶחֶם-חֹק.שַׁיָּרָה שֶׁלִּי, אִם אַתְּ נוֹפֶלֶת,גַּם שִׁירִי יִפֹּל עִמָּךְ רָחוֹק.עִמָּדֵךְ הוּא שַׁיָּרָה מֻקֶּפֶת,יִלָּחֵם, לֹא יַשְׁאִירֵךְ לְבַד,עַד אֲשֶׁר יִקְטֹף עִמָּךְ רַקֶּפֶתבֶּהָרִים אֶל נֹכַח בַּאבְּ-אֶל-וָאד. כִּי נִפֹּל בְּיַרְכְּתֵי-הַדֶּרֶךְ(צֵל עוֹבֵר יָמֵינוּ הַבּוֹרְחִים),שַׁיָּרָה שֶׁלָּנוּ, שְׂאִי, קוֹדֶרֶתתֹּם זִכְרֵנוּ, הָלְאָה - בַּדְּרָכִים!
|