פיוט שמחה לברית מילה, הנפוץ והעתיק מבין פיוטי ברית המילה. שמו הפרטי של מחבר הפיוט, העולה מן האקרוסטיכון הוא יהושע. הפיוט הופיע לראשונה בדפוס בשנת 1522 בוונציה, ומאז נדפס בעשרות מחזורי תפילה וספרי פיוטים ברחבי העולם היהודי – ובהם גם חצי האי קרים, איטליה, בלגרד, קושטא, וילנה, מצרים, פרס, יוון, הודו ועירק. פיוט דומה לפיוט הזה מופיע גם במחזור ארם צובה (1527), תחת האקרוסטיכון טוביה. הבית האחרון זהה בשני הפיוטים והפתיחה דומה – יהי שלום בחילנו שלוה בקהלנו במזל טוב בן בא לנו. ארבעת הבתים הנוספים שונים לגמרי. קשה לומר מי קדם למיף ואיזה פיוט מבין השניים הוא החיקוי. אם כי ניתן אולי להניח שהפיוט שלפנינו הוא הקדום מבין השניים. שיר שמח ומתרונן זה פותח בברכה לעם ישראל כולו – יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵנוּ וְשַׁלְוָה בְּיִשְׂרָאֵל – בהשראת הברכה שהעולים לרגל לירושלים היו מברכים את ירושלים כשיצאו ממנה לביתם: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהלים קכב, ז). כרוכה פה השמחה הפרטית על לידת הבן בייחולים ותקווה לשמחה לעם כולו – הבן הנולד הוא בבחינת סימן טוב המבשר את הגאולה, וברקע כמוסה המחשבה: שמא הרך הנולד יהא זה שיושיע את ישראל? השיר שוזר כל העת את חייו של הפרט, הרך הנולד, בחייו של הכלל, עם ישראל, ומדגיש בכך את החיבור של כל יחיד ויחיד מישראל אל כלל האומה. המשורר מרעיף על התינוק שזה עתה נולד ברכות מיום לידתו ועד זקנתו – כילד הוא מברכו שיהא רענן, מלא חיות, יזכה לחסות תחת צלו של האל, ללמוד תורה וללמדה. כאשר יגדל הילד ויהיה לגבר מברכים אותו בכך שיהיה גדול בדורו וירא שמיים. וכך עד זקנה ושיבה. ואחרי שעברנו דרך הברכות את שנות חייו של הילד עד זקנה ושיבה, חותם הבית האחרון בהזכרת הבן הנימול. לעומת הבית הראשון של השיר שחציו הראשון היה כללי (עם ישראל) וחציו השני פרטי (הבן הנולד), בנוי הבית האחרון בצורה הפוכה – חציו הראשון פרטי (הבן הנימול) וחציו השני כללי (כל בית ישראל). כך נוצרת מעין תנועה מעגלית המקבילה למחזור החיים של האדם, השב באחרית ימיו אל האדמה שממנה לוקח.
|