קוראי מגלה

• קוֹרְאֵי מְגִלָּה הֵם יְרַנְּנוּ לָאֵל - עם ישראל, הקורא את מגילת אסתר בפורים, יביע שבח ותפילה לקדוש ברוך הוא.
• כִּי מְקוֹם תְּהִלָּה הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל - משום שהמגילה מעידה על מקום בו נעשה נס לישראל.
• אַחֲרֵי בְלוֹתִי וַאֲנִי בְּעִיר בָּבֶל - לאחר חורבן בית המקדש, כאשר הייתי בגלות. הצירוף 'אַחֲרֵי בְלוֹתִי' נזכר במקורו בתגובתה של שרה אמנו להבטחת המלאכים על לידתו הצפויה של יצחק (בראשית יח, יב): וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. הפייטן מסב את הביטוי להקשר הלאומי, ואולי רוצה לרמוז בזה על הבטחת האל בפסוקים הבאים שם, כהבטחה לגאולה שאכן התממשה (יג-יד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.
• נִמְשָׁלָה עֲדָתִי כָּאֳנִי בְּלִי חוֹבֵל - עם ישראל משול בזמן גלות בבל לאנייה שאין לה מנהיג. 'כָּאֳנִי' על פי צורה מקראית נדירה יחסית, הנזכרת למשל במלכים א (ט, כז): וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה.
• בָּא זְמַן פְּדוּתִי עַל יְדֵי זְרֻבָּבֶל - הגיע זמן גאולתי בידי זרובבל, אשר שלט ביהודה בימי שיבת ציון, בזמנו של חגי הנביא (א, א): בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר.
• נִבְדְּלָה קְהִלָּה מֵעֲוִיל וּמִתְגָּאֵל - עדת ישראל נבדלה והוציאה מתוכה כל עושה עוול ומטמא עצמו. ('מֵעֲוִיל' - על פי צורה יחידאית באיוב טז, יא: יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי. בלשון המקרא מְגֹאָל פירושו בזוי וטמא (ראו מלאכי א, ז; דניאל א, ז). המשורר מתייחס כנראה להיבדלותם של שבי ציון בימי בית שני מכל בני הנכר שהתערבו בתוכם, כמתואר בספר נחמיה (ט, ב): וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם.
• וַתְּהִי סְגֻלָּה עִם שְׁתִיל שְאַלְתִּיאֵל - או אז, לאחר שהבדילו עצמם מבני הנכר, נעשו עם ישראל לעם ראוי לייעודו, יחד עם זרובבל, בנו הטוב והצדיק של שאלתיאל.
• בָּא דְּבַר אֲגָגִי הֶחֱזִיק בְּפוּר יָדוֹ - באותם ימים, באה על היהודים גזירתו של המן האגגי, אשר גזר את גזירתו על פי הגורל שהפיל, כמתואר במגילה (אסתר ג, ז): בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן.... הכינוי אֲגָגִי להמן מציין את מוצאו העמלקי (אגג היה מלך עמלק עליו חס שאול, כמסופר בשמואל א, טו), ומבוסס על האמור במגילת אסתר (ג, א): אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
• בַּאֲדָר לְהָרְגִי נֶהֱפַךְ לְהַשְׁמִידוֹ - חודש אדר, בו תכנן המן להרוג את היהודים, נהפך עליו לרעה, והוא עצמו נהרג בו. על פי אסתר (ט, א): וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם.
• אֶתְּנָה הֲגִגִי בּוֹ וְאֶזְכְּרָה אֵידוֹ - כעת, ממרחק השנים, אני חושב עליו וזוכר את מפלתו ואסונו. אֵידוֹ - על פי משלי ו, טו: עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא.
• וֶאֱמֶת נְקַלָּה זֹאת לְאֵל - ואכן, דבר קל הוא לאל, לגאול את עמו ולהעניש את אויביו. מיוסד על מלכים ב (ג, יח): וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם.
• וְכֵן יוֹאֵל לַעֲשׂוֹת וְכִלָה אַדְבְּאֵל וּמַגְדִּיאֵל - וכך יואיל ויעשה בעתיד, כאשר יכלה את האויבים מבני האיסלם והנצרות. אַדְבְּאֵל ככינוי לאיסלם על פי בראשית כה, יג: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. מַגְדִּיאֵל ככינוי לנצרות על פי בראשית לו, מג: אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם.
• רוֹעֲצִים כֶּעָשָׁן נִמְשְׁלוּ בְּתוֹךְ כִּבְשָׁן - אויבי ישראל, המדכאים ומענים אותו בזעמם ייחשבו כאילו נפלו בתוך כבשן האש. 'רוֹעֲצִים' - על פי שופטים (י, ח): וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא... לשון הטור נסמכת על תיאור מעמד הר סיני בשמות (יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.
• בֶּן אֲגָג כְּכוּשַׁן קָם וְשָׁב כְּבֶן בָּשָׁן - המן האגגי קם על ישראל כמו כושן רשעתיים, כמתואר בשופטים (ג, ח): וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים, אך סופו היה כעוג מלך הבשן שנוצח ונהרג בידי ישראל, כמתואר בדברים (ג, ג): וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד.
• מָרְדְּכַי בְּשׁוּשָׁן מָר-דְּרוֹר עֲלֵי שׁוֹשָׁן - באותה שעה בה המן נפל בעיר שושן, נתעלה שם מרדכי, ונעשה כבושם הטוב על עם ישראל, המדומה לשושן, על פי דימוי הרעיה בשיר השירים ב. מר דרור הוא כינויו של מרדכי, שנדרש מתוך שמות הבשמים ששימשו לקטורת במשכן. וכך נאמר בשמות ל, כג: וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם. אונקלוס מתרגם את המלים מר דרור: "מירא דכיא" - מלים המזכירות בצלצולן את השם מרדכי. וכך אומר התלמוד הבבלי (מגילה י, ע"ב) "...מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור', ומתרגמינן מרי דכי".
• כֵּן שְׁנַת גְּאֻלָּה אֵל יְצַו לְעַם שׁוֹאֵל - כשם שבימי מרדכי ואסתר גאל האל את עמו, כך גם עתה יעניק שנת גאולה לעמו המבקש ומתחנן אליו.
• עַד לְבֵית תְּפִלָּה יַעֲלֶה לְהַרְרֵי אֵל - עד שלבסוף יזכה העם להגיע לבית המקדש ולירושלים. 'בֵּית תְּפִלָּה' הוא כינוי יחידאי למקדש במקרא, בנבואת ישעיהו נו, ז: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.
• מַעֲשִׂים וְנִסִּים שִׁית בְּךָ לְעֵד נֶאֱמָן - במחרוזת האחרונה פונה הדובר לעם, ומפציר בו לשים על ליבו את נפלאות האל, כעדות נאמנה לגדולתו.
• גַּם בְּחִכְּךָ שִׂים צוּף וּמָן דְּבַר הָמָן - גם את פרשת נפילת המן ביד מרדכי ואסתר הָמָן') יש לזכור, זיכרון הערב לחיך כדבש וכטעם המן במדבר.
• לֵךְ שְׁתֵה עֲסִיסִים אַחֲרֵי אֱכוֹל מַשְׁמָן - לך שתה יין ואכול מאכלים שמנים וטובים. הפייטן מתייחס בזה לסעודת פורים, ומבסס לשון קריאתו על דברי נחמיה (ח, י): וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם.
• אֵל זְכוֹר תְּחִלָּה גַּם שְׁנֵה בְמִיכָאֵל - בסיום הפיוט שב הפייטן ופונה לאל, ומבקש ממנו לזכור ימי קדם ולחזור ולגאול אותם שנית על ידי מיכאל, המלאך הממונה על ישראל, על פי נבואת דניאל (יב, א): וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ.
• לַחֲזוֹר חֲלִילָה קֵץ פְּדוּת וּבָא גּוֹאֵל - שיחזור שוב מועד שחרורם וישועתם של ישראל ('קֵץ פְּדוּת'), ויבוא עליהם המשיח הגואל. 'לַחֲזוֹר חָלִילָה' מבטא בלשון חז"ל תנועה חוזרת (ראו משנה סוכה, פ"ה מ"ו).