מגילת אסתר היא הטקסט המרכזי המלווה את חג הפורים, ומופיעה בתנ"ך כאחת מחמש המגילות. המגילה מגוללת את סיפור נסיון השמדת היהודים בימי המלך אחשוורוש בידי המן, ואת נס הצלתם בזכות מרדכי ואסתר המלכה. הסיפור מלא בדרמה ובתהפוכות מפתיעות, ולמרבה השמחה סופו טוב. קריאת המגילה היא אחת ממצוות הפורים; מצווה לקרוא אותה פעמיים במהלך החג, פעם בליל פורים ופעם בבוקרו, מתוך מגילת קלף. שמיעת המגילה מהרדיו או הטלוויזיה לא נחשבת כקיום המצווה. המגילה נקראת בבתי הכנסת במסגרת תפילות ערבית ושחרית של החג, אולם פעמים רבות קוראים אותה גם במסגרות משפחתיות וקהילתיות מחוץ לבתי תפילה: בתוך דירות פרטיות, או על במקומות ציבוריים. לפי ההלכה, בכדי לקיים את המצווה יש להקשיב לכל מילה במגילה מפי הקורא, מבלי להחסיר; יחד עם זאת, על פי המנהג אומר הקהל בקול רם חלק מהפסוקים בעצמו, ורק אחרי כן חוזר אחריהם הקורא. אלו הם פסוקים משמחים במיוחד במגילה, בהם מסופר על ההיפוך לטובה במצבם של היהודים ועל הצלתם. מנהג זה התקיים עוד בתקופת הגאונים, ומשותף כמעט לכל העדות, בהבדלים קטנים. בהתאם לרוח החג, המגילה נקראת בנעימה שמחה וחגיגית; אולם על פי מנהג חלק מקהילות אשכנז נקראים כמה פסוקים בה במנגינה העצובה השמורה למגילה אחרת – מגילת איכה, אותה קוראים בתשעה באב. בפסוקים אלו מסופר על אירועים מפחידים או מעציבים, כמו חורבן בית המקדש הראשון או גזירת השמדת היהודים. לפני קריאת המגילה מברך הקורא שלוש ברכות: ברכה על עצם קריאת מגילה: "ברוך אתה ה'... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה"; ברכת הנסים: "ברוך אתה ה'... שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"; וברכת הזמן: "ברוך אתה ה'... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". לפני הקריאה השנייה של המגילה, בבוקר, נחלקו המנהגים אם לברך או לא לברך "שהחיינו". בתום הקריאה, ובמידה שהיא התבצעה בציבור של לפחות מניין (עשרה יהודים), מברכים את ברכת "הרב את ריבנו". לאחריה אומרים שלוש פעמים את הנוסח הבא (בשינויי גרסאות קלים): "ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים, וגם חרבונה זכור לטוב". בקהילות שונות נהגו להצמיד לקריאת המגילה פיוטים שונים, כמו "קוראי מגילה" לרבי אברהם אבן עזרא או "פורים פורים לנו" של ר' יוסף שלום גלייגו. בקהילות אשכנז נהגו לומר את הפיוט "אשר הניא" בתום קריאת המגילה בלילה וביום, ויש מהאשכנזים שנהגו בקריאה בבוקר לומר רק את קטע הסיום מתוך הפיוט, הלא הוא הקטע "שושנת יעקב". מנהג ידוע בהרבה מקהילות ישראל הוא ההרעשה בזמן הזכרת שמו של המן במגילה: יש שנהגו להשתמש ברעשן, כלי המיוחד לכך, ויש שנהגו לרקוע ברגליהם על הרצפה או להכות על גבי עץ. יש אף שהגדילו לעשות והפטירו בקול "ארור המן!" בתוספת קללות עסיסיות בערבית. לא כל המנהגים הללו התקבלו בברכה על ידי החכמים; ההרעשה עוררה בעיה, מפני שהיא עלולה להפריע לשמיעת מילות המגילה, ובכך להעמיד בספק את כל קיום מצוות המגילה. מסיבה זו נהגו בבתי הכנסת השונים מנהגים שונים, בכדי לשלב את מנהג "הכאת המן" עם ההכרח ההלכתי לשמוע היטב כל מילה ומילה במגילה: יש שנהגו שהגבאי מסמן מתי להפסיק את ההרעשה, והקורא חוזר שוב על המלים שלא נשמעו היטב בסיבתה. יש שנהגו להרעיש לא בכל פעם ופעם ששמו של המן מוזכר במגילה, אלא רק כאשר מלווה לשמו תואר מסויים, כמו "האגגי" או "צורר היהודים". ויש שנהגו להמנע מההרעשה בכלל, או לדחות אותה לאמירת 'ארור המן' בסוף הקריאה.
|