תהלים קיח: הודו לה' כי טוב (מתוך ההלל)

ומכאן אמירה בגוף ראשון על חסד ה' המושיע מלחץ צבאי או מדיני: (ה) מִן הַמֵּצַר, מקום צר ודוחק, כשהרגשתי שגבולות חיי הולכים ומצטמצמים, קָרָאתִי בתפילתי ליָּהּ. עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. ה' נענה לקריאתי, לא במלים אלא בהרחבה ממשית של חיי. (ו) אם ה' לִי, אתי, לֹא אִירָא, אפחד, שהרי כשהוא אתי, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?! (ז) ה' לִי בְּעֹזְרָי, עם עוזרי, לוחמי - וַאֲנִי אֶרְאֶה בְמפלתם של שׂנְאָי.

(ח) טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' יותר מאשר לבְטֹחַ בָּאָדָם, שהרי כוחו בוודאי גדול יותר, והוא נאמן יותר.

(ט) טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' יותר מאשר לבְטֹחַ בִּנְדִיבִים, אנשי מעלה עשירים.

(י) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, הייתי נתון תחת מצור או הותקפתי על ידי צבאות שבאו מצדדים שונים. ואולם בְּשֵׁם ה' אני בוטח כִּי אֲמִילַם, אמולל, אמעך ואכלה אותם.

(יא) ושוב: האויבים סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, הקיפו אותי מכל הצדדים, אך בְּשֵׁם ה' אני בוטח כִּי אֲמִילַם.

(יב) סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, המקיפות את המתקרב לכוורתן מכל עבר ומנסות לעקצו. דֹּעֲכוּ, דעכו, הוכנעו כמו אֵשׁ שהבעירה קוֹצִים, שתחילה היא יוצרת להבה גדולה, ותוך זמן קצר מאוד היא דועכת. בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם.

(יג) אתה, האויב, דַּחֹה דְחִיתַנִי, דוחה ודוחף אותי לִנְפֹּל, ליפול, ואולם ה' עֲזָרָנִי ועל כן לא נפלתי. (יד) עָזִּי, כוחי וְזִמְרָת, וזמרתי הם ביָהּ. עצמתי באה ממנו ותהילתי מופנית אליו. ולכן - וַיְהִי ה' לִי לִישׁוּעָה. (טו) קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה נשמע אז בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, המשבחים את ה' על ישועתו:

יְמִין, ידו החזקה של ה' עֹשָׂה חָיִל, מצליחה וגוברת.

(טז) יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל.

המשורר מבקש: (יז) לֹא אָמוּת, כִּי אם אֶחְיֶה, ועל כן אֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. עלי לפרסם את מעשי ה' ולהודות לו, (יח) יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְאולם לַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי.

כיוון שעודני חי, אספר בשבחו. (יט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, את שערי המקדש. אָבֹא, אכנס בָם - בשערים הללו אל המקדש למען אוֹדֶה ליָהּ בפומבי, וכך ישמעו הרבים את תודתי, ושם ה' יגדל בעיניהם.

והמענה לבקשת הבא להודות, לפתוח לו את שערי הצדק - (כ) זֶה הַשַּׁעַר לַה', אל בית ה', צַדִּיקִים, אלה שיצאו זכאים ומנצחים, יָבֹאוּ בוֹ כדי להודות לה'.

הצדיק הנכנס אומר: (כא) אוֹדְךָ, אודה לך כִּי עֲנִיתָנִי, ענית לתפילתי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. (כב) אֶבֶן שמָאֲסוּ הַבּוֹנִים, משום שלא נראתה להם מספיק חזקה או יפה, הָיְתָה, הפכה בסופו של דבר לְרֹאשׁ פִּנָּה, לאבן המוּצבת בקצה העליון של החומה, במקום שבו הכול רואים אותה. במבט לאחור השתנתה הערכת המציאות שלי. מה שנראה בשעתו בלתי חשוב, התגלה כגורם עיקרי לישועה. (כג) תובנה מחודשת זו מלמדת כי מֵאֵת ה' הָיְתָה התהפכות זֹּאת. הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ, חורגת מהבנתנו. (כד) זֶה הַיּוֹם, יום הישועה הזה שעָשָׂה ה', נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ - בה', או: ביום.

להודאה על העבר מצורפת בקשה על הצלה בעתיד - (כה) אָנָּא, ה', הוֹשִׁיעָה נָּא.

 ולא רק ישועה ממצוקה - אָנָּא, ה', הַצְלִיחָה נָּא. ברך אותנו בכל דרכנו.

עד כאן שר המודה הבא בשערי בית ה'. עתה עונים לו הכהנים או אנשים אחרים: (כו) בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'.

והכול אומרים: (כז) אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ, הוא הוציאנו מאפלה וממצוקה אל האור. אִסְרוּ, קִשרו את החַג, הבהמה המובאת כקרבן החג בַּעֲבֹתִים, חבלים כדי שלא תשתולל, והָביאו אותה עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.

והמשורר שב ומודה לה': (כח) אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.

הפרק מסתיים בקריאה להודות שבה הוא נפתח: (כט) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

פירוש הרב אבן ישראל שטיינזלץ לקוח מתוך התנ"ך המבואר בהוצאת שפע וקורן ירושלים.