Mahler, Gustav, 1860-1911. Symphonies, no. 2, C minor

הסימפוניה השנייה בדו מינור של גוסטב מאהלר, המכונה "התחייה", נכתבה בין 1888 ל־1894 ובוצעה לראשונה ב־1895. מלבד הסימפוניה השמינית, הייתה זו היצירה הפופולרית והמצליחה ביותר של מאהלר בתקופת חייו. אורך היצירה בין 80 ל־90 דקות. הסימפוניה השנייה כתובה בסגנונו האופייני, הקל לזיהוי, של מאהלר, הן במבנה והן בתזמור. יש בה פאתוס והומור, לגלוג וייאוש, נעימת מחול קלילה וכמיהה לירית, השלמה ותקווה לחיי נצח. הרכב התזמורת גדול מן הרגיל וכולל כלי נשיפה וכלי הקשה מעבר למקובל, נוסף לנבלים ועוגב, ומאהלר אף מרחיב את תחום התזמורת ומשגר קבוצות נגנים אל מאחורי הקלעים. כמה גורמים מייחדים את סימפוניית התחייה מסימפוניות אחרות של התקופה הרומנטית: מספר פרקיה, חמישה, בשונה מארבעה המקובלים, הרכב התזמורת, הגדול מן הרגיל, ושילוב תפקידים ווקאליים (לקול אנושי) לאלט סולו בפרק הרביעי ולסופרן ואלט סולו עם מקהלה בפרק החמישי, על פי דוגמת הסימפוניה הכוראלית של בטהובן. זוהי הסימפוניה הראשונה של מאהלר שכוללת בתוכה גם קולות שירה, והיא פותחת סדרה של עוד שתי סימפוניות (הסימפוניה השלישית והסימפוניה הרביעית) שכתובות גם הן לקולות שירה בנוסף לתזמורת. ב־2016, על פי משאל שערך BBC Music Magazine בקרב 151 מנצחים דורגה הסימפוניה במקום החמישי ברשימת עשר הסימפוניות הגדולות בכל הזמנים.