שוויון בפני החוק

הזכות לשוויון (מכונה גם עקרון השוויון) משמעה שוויון בזכויות ובחובות בחברה, ללא הבחנה לפי קריטריונים לא רלוונטיים, שעשויים לכלול גזע, מין, גיל, שפה, לאום, דת, נטייה מינית, השקפה פוליטית ואידאולוגיה. במדינות רבות בהן קיימת זכות לשוויון ישנן מחלוקות פוליטיות ומשפטיות לגבי רשימת הקריטריונים שיש לכלול בה. כך לדוגמה, רק בחלק מן המדינות הדמוקרטיות קיים איסור אפליה בשל נטייה מינית או בשל היותו של אדם בעל מוגבלות, וגם במדינות שבהן קיים איסור כזה, פרטיו אינם אחידים. כדי שתתקיים הזכות לשוויון, כפי שהיא מובנת במדינות דמוקרטיות, צריכים להתקיים שני תנאים: חקיקה – חוקי המדינה צריכים לקבוע יחס זהה ושווה לכל אדם ללא משוא פנים, כך שלא תהיה העדפה או פגיעה של החוק באדם או קבוצה כלשהי, בשל גורמים בלתי רלוונטיים כמו: גזע, מין, דת, השקפה פוליטית או אידאולוגיה. אכיפה – רשויות השלטון צריכות לאכוף את החוק כך שהשוויון המובע בחוקי המדינה ימומש הלכה למעשה, כלומר בעת מגע בין האדם לרשויות השלטון יעניקו הרשויות לכל אדם יחס זהה, כך שבמקרים זהים, מבחינת הגורמים הרלוונטיים, יינתנו זכויות, חובות ופסקי דין זהים. הזכות לשוויון משמעה שיש לתת יחס שווה לאנשים בעלי תכונות רלוונטיות זהות. יחס שונה לאנשים בעלי תכונות שוות על רקע שאין לו קשר ענייני (כגון על רקע גזעני) אסור על פי חוק ומכונה אפליה פסולה. על פי פרשנות מורחבת, החובה לכבד את הזכות לשוויון ולהתייחס באופן שוויוני לאנשים חלה לא רק על רשויות השלטון, אלא גם על גופים פרטיים. כך לדוגמה, אי קבלת אדם לעבודה על רקע מין, גזע ודת כאשר נתוניו מתאימים לעבודה – אסורה בישראל על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.