הדסה שני (נחמיה) – צלילי קוֹצִ'ין בנבטים

רן חורי

במסורת יהדות קוֹצִ'ין, הקריאה בתורה בשבתות ובחגים מתבצעת בתיבה יייחודית, עליונה הנמצאת בעזרת הנשים שבבית הכנסת. עובדה זו היא רק קצה הקרחון למסורת שלמה, שבה מקומן של הנשים בחיי בית הכנסת ובכלל היה משמעותי וייחודי. הדסה שני (נחמיה), שהקליטה לאתר תפילות ופיוטים יחד עם שני אחיה, מספרת את סיפורה.

ממקום מושבה במושב נבטים נזכרת הדסה שני (נחמיה), שהקליטה יחד עם שני אחיה מפיוטי ותפילות מסורת קוצ'ין לאתר, בימי ילדותה. הדסה נולדה בקוצ'ין, בת שנייה מתוך שלושה עשר אחים ואחיות. היא עלתה לארץ בהיותה בת ארבע. דמותה של אִמה רחל חוזרת ונשזרת בזיכרונותיה כדמות דומיננטיות ומשפיעה.

"בקוצ'ין גם בנות הלכו ל'אות', שמו של החדר שבו למדו תורה אצל המוּלִייָאר, 'החכם המלמד שלנו'", היא מספרת, "בעקבות הלימודים מגיל צעיר, אני זוכרת את אימא שלי כאן בישראל, קמה השכם בבוקר, אומרת את כל תפילות הבוקר ושרה את הבקשות תוך כדי ארגון הבית, עזרה לבני הבית והתארגנות לעבודה. זה היה חלק משגרת בוקר של המשפחה, סוג של דופק החיים של הבית, שנצרב לנו בהארדיסק."

היא מספרת כי כל אחיה עלו וקראו את פרשת הבר מצווה בתורה ואת ההפטרה, בעיקר בזכות לימוד טעמי המקרא מפי אמה. "אמי שלטה בטעמי המקרא והייתה נוכחת יחד עם אחיי בכל שבת אחרי ארוחת הצהריים לטובת לימוד וקריאת פרשת השבוע. תוך כדי פינוי כלי האוכל וסידור הבית, מאזינה לקריאתם ומתקנת היכן שנדרש. אשת חיל מי ימצא. אני זוכרת איך בשולחן השבת אבא שלי היה מפנה לאמי שאלה לגבי איך מתנגן הלחן של פיוט מסוים ומבקש שתדגים בשירתה."

הדסה מספרת כי פגשה פעם בנבטים חזן מהקהילה, שלמד יחד עם אמה ב"אות". "הוא אמר לי שאמי הייתה עילוי לימודיה אצל המוּלִייָאר, ואם היא הייתה גבר, היא הייתה יכולה להוביל ולהיות חזן בקהילה".

רחל בת שרה ואליה, אִמה של הדסה, באירוע משפחתי

הפיוט אם מפי צדק/תנה ניב לאילם מפי האם רחל

ימי עלייה

הוריה של הדסה, רחל ומנחם, עלו לארץ בעלייה הגדולה מאזור קוצ'ין – קֶארָאלָה שבהודו בשנת 1954. "קוצ'ין היא אזור של אגמי מים מתוקים ועצים טרופיים הגדלים לכל אורך גדות הנהר. שם לא ידענו רעב. יכולנו תמיד לעלות על עץ ולקטוף קוקוס או בננה".

תמונות נוף טיפוסי בקוצ'ין. צילום: הדסה שני

לאחר עלייתם לארץ ישראל הגיעו בני המשפחה למחנה העולים "שער העלייה" שבחיפה. הדסה זוכרת את חג הפסח הראשון של ההורים בארץ, בתוך כל ההמולה של המחנה. "חג פסח בקוצ'ין היה חג שלפניו קרצפו את כל הרצפות, טבלו את כל הבגדים, ונכנסו לחג בטהרה מלאה. הגברים הכינו מצות ביחד במקום מיוחד. ופתאום, במחנה הארעי בחיפה – למדריכים לא היה אכפת מהלכות החג. ההורים היו בהלם תרבות על כך שהם נמצאים בתוך חמץ. פנינה, אחת הדודות, שעלתה לארץ לפני כן והתבססה מעט, הביאה למזלנו למחנה מעט מהמאכלים הקוצ'יניים המסורתיים למשפחה הטרייה. ההורים לקחו בד סארי ופרשו אותו על מזוודות המתכת ששימשו בעת העלייה, שהפכו לשולחנות וכיסאות. וכך, בסביבה לא נקייה, על מזוודות, בתנאי כשרות לא אופטימליים – קראו הוריי את ההגדה וחגגו את יציאת מצרים לראשונה בישראל".

רחל ומנחם מנהלים את סדר ליל פסח

משער העלייה עברה המשפחה למושב הצעיר נבטים, הסמוך לבאר שבע. "במבט סביבנו לא ראינו ולוּ עץ אחד, רק חול וחול. סופות החול שרטו לנו את הרגליים". השנים הבאות היו קשות מאוד, ללא פרנסה מסודרת וקבועה, או מוסדות חינוך מאורגנים. הגברים עבדו בעבודות יזומות כגון סיקול אבנים ובניית טרסות למניעת סחף. הילדים היו מסייעים למאמץ בסחיבת מי שתייה בדליים כמידת יכולתם. מגבול ירדן הסמוך הגיעו מדי פעם מסתננים וגנבים אל המשקים החקלאיים. "אימא שלי נהגה לומר: ארץ זבת חלב ודבש – אך דבש לא ראינו בכלל, והחלב היה אבקת החלב שקיבלנו מנשות ויצ"ו. אימא עצמה יצאה לעבוד בקטיף כותנה ובאיסוף בוטנים, והשאירה את אחת מאחיותיי, שהייתה אז תינוקת ויונקת, בביתו של השכן, עם בקבוק חלב למקרה הצורך".

"אנשים סבלו ושתקו, עד שקם קול זעקה". מבחינת הדסה, הרווח וההצלה למשפחתה החלו כשאמה גידלה גן ירק בחצר. "לאחר כמה שנים, אנשים, ובהם גם אימא שלי, חרשו ועדרו בידיהם, שתלו זרעי מלפפונים, עגבניות ועוד. ובעת שהירקות הבשילו, הם הלכו ברגל או נסעו עד באר שבע, במרחק כשמונה קילומטרים, למכור את התוצרת ולהביא קצת מחיה לביתם".

"לאימא שלי לא נתנו את החכה לדוג את הדגים; היא בנתה אותה בעצמה", מסכמת הדסה.

האֵם רחל בקטיף אפרסקים

רחל ומנחם, הוריה של הדסה

מקומן של הנשים במסורת קוצ'ין

הנשים ביהדות קוצ'ין זכו למקום של כבוד בקהילה ולמעמד משמעותי. "מגיל ארבע הלכה אימא שלי ל'אות', ולכולם היה ברור שגם הבנות מבינות עניין". פעמים רבות, עקב ריחוקם של הגברים מהבית בשל עבודות ומסחר, התאפשר לנשים להיכנס לחלל שנוצר ולהוביל גם את החינוך התורני. "היה להן ביטחון, הן קיבלו כבוד וזה הביא גם להרחבת הידע, גם למעורבות במסורת וגם לכיבוד מעמדן בבית הכנסת."

הדסה ואחיותיה שולי ולאה בתיבה העליונה בבית הכנסת במאלה, קוצ'ין, יחד עם מקומי

באזור קוצ'ין מתקיים דפוס ארכיטקטוני ייחודי בכל בתי הכנסת – שתי תיבות בבתי הכנסת. התיבה הראשונה נמצאת בעזרת הגברים למטה, וסביבה מתנהלות התפילות שבשגרה בימי החול. התיבה השנייה ממוקמת בקומה השנייה, בסמיכות לעזרת הנשים. קריאת התורה מפי בעל הקורא בשבתות ובחגים מתבצעת בתיבה זו.

מראה שתי התיבות בבית הכנסת בנבטים

גם בשלב הגבהת ספר התורה והברכה הנשים שותפות. לאחר הוצאת ספר התורה מארון הקודש, מגביהים אותו לארבע קצוות בית הכנסת בעזרת הגברים, ואומרים "וזאת התורה אשר שם משה.." ארבע פעמים, מכל פינה מפינות האולם. הגברים נותרים על עמדם, ונושא ספר התורה סוגר את הספר ומעלה אותו לעזרת הנשים. שם מועבר אליהן הספר, והן אוחזות ומנשקות אותו. בעזרת הנשים פותחים את ספר התורה, מצביעים על הפרשה ומגביהים לשלושה כיוונים עבור הנשים. "למטה הס, ורק קול הסופרן של הנשים נשמע, חוזרות על המשפט 'וזאת התורה'."

ברכת הנשים בתיבה העליונה, לפני הקריאה בתורה. צילום: אלברטו כהן

ברכת התורה מפי הנשים בתיבה העליונה בבית הכנסת בנבטים

בהקשר הזה מציינת הדסה כי כאשר עלה בנה לתורה לקריאת התורה בשבת בר המצווה שלו בבית הכנסת בנבטים, היא ישבה בעזרת הנשים בקרבה גדולה אליו. "יכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלו והוא את שלי. ראיתי אותו ושמעתי אותו, כאילו היה ממש לידי", היא נזכרת בהתרגשות. "כשסיים את הקריאה, הנשיקה הראשונה שקיבל הייתה ממני. וכך היה דורות על גבי דורות". הדסה מספרת כי היא מציעה לרבים מיוצאי קוצ'ין לחגוג את בר המצווה של ילדם במושב נבטים. "בסיום החגיגה, האמהות שמגיעות מודות לי על ההצעה המבורכת שהצעתי להן".

ספר התורה נישא לתיבה העליונה לכבוד הנשים. צילום: אלברטו כהן

שימור המסורת

המסורת היהודית הקוצ'ינית, מספרת הדסה, היא חלק בלתי נפרד מהחיים במושב. "גם כאשר סבלו התושבים מתלאות הפרנסה וחיי הדחק, תמיד התפללו ונאחזו באמונתם באלוהים, בתקווה שיהיה טוב". בית הכנסת היה ועודנו במוקד היישוב, כמרכז לתפילה ולשמחה עבור כל התושבים, בימי שמחה ועצב, בחול ובשבת.

האם רחל והבת הדסה שרות פיוט מתוך ספר השירות "שיר קולאס"

כשסיים משה, אחד האחים, קורס מ"פים במסגרת שירות בשלד"ג, הגיעו רחל ומנחם, הוריה של הדסה, לטקס סיום. האח התלבט באותה העת לגבי המשך שירותו הצבאי. הדסה מספרת שהמג"ד דאז, אפי איתם, ישב מול הוריה וסיפר להם על אחיה. "אדון מנחם, אנחנו, הצבא של מדינת ישראל, רוצים שהבן שלך ימשיך פה". הוא הרבה לשבח את האח על יכולותיו ותפקודו. "מעולם לא ראיתי את אבי דומע, מלבד באותו יום. שאלתי אותו מה קרה לו ומדוע הוא דומע. ואבא ענה לי: 'עכשיו נתנו לי את ההרגשה שאני ישראלי ויהודי גאה. נאמר שכל מה שסופר על אחיך הוא בזכות החינוך שנתנו לכם, ואנחנו גאים".

באווירה הזו גדלה הדסה – אמונה לצד קשיים כלכליים, חתירה למצוינות בתנאים מאתגרים למדי במושב קטן בדרום. בראשית שנות השישים עברה ללמוד בכפר הנוער החקלאי עיינות ("בבחינת הקבלה לעיינות בחנו אותי עדה מימון וסעדיה כובאשי, אחד החותמים על מגילת העצמאות"). אחת לחודש שבה לביתה. לאחר חזרתה למושב פנתה ללימודי רוקחות. אביה, שלא זכה להשכלה מלאה בקוצ'ין, עשה הכול על מנת לסייע לילדיו לרכוש השכלה ולהשלים את לימודיהם האקדמיים. במשך למעלה מארבעים שנים עבדה הדסה כרוקחת בבית החולים סורוקה.

הדסה בבית המרקחת של בית החולים סורוקה

כיום הדסה פעילה במקהלת נשות נבטים ובקהילות שרות. יחד עם אחיה הבכור נחמיה ואחיה הצעיר מאיר, הקליטו לאתר הפיוט והתפילה ביצועי פיוטים ותפילות ממסורת יהודי קוֹצִ'ין. "אני קשורה בכל נימי נפשי למסורת, לתפילות ולפיוטים, כל הזמן. אנחנו שרים אותם בערבי שבתות וחגים בבית יחד עם הנכדים, מוכנים לשיר בכל אירוע ולכל מבקש, בתקווה להעבירם לדורות הבאים. אני מכה על חטא על שלא הקלטנו את אימא שלי, שהכירה ושרה תפילות ופיוטים רבים, בעברית ובמָאלִיאלָם, השפה השגורה בקוצ'ין. ייתכן שחלקם אבד לעד. ההקלטה יחד עם האחים שלי היא תחילתו של מיזם ייעודי לשימור, דבר שלא היה בעבר. אנחנו מעבירים יחדיו את האבוקה העתיקה מדור לדור."

מקהלת נשות נבטים, הדסה ראשונה משמאל