המהרי"ל

---

המהרי"ל, רבי יעקב הלוי בן משה מולין, המכונה גם מהר"י סגל (משוער כי נולד סביב 1363 ונפטר בשנת 1427), היה רבה של מגנצא (מיינץ) שבגרמניה ואחד מגדולי רבני אשכנז בתקופתו. אביו, הרב משה, כיהן אף הוא כרבה של מגנצא. המהרי"ל למד תקופה מסוימת בווינה, עיר משפחת אשתו, ובהמשך שב למגנצא, שם ירש את מקום אביו כרב העיר והקים ישיבה חשובה. תקופת חייו התאפיינה ברדיפות, גירושים ומעשי טבח נגד היהודים, והוא התמודד עם אתגרי יהדות זמנו הן ברמה ההנהגתית והן ברמה ההלכתית.

תרומתו הייחודית לנעימות התפילה ולמסורת הפיוטים באה לידי ביטוי במיוחד בפסיקתו שאין לשנות ממנהג המקום, כולל בניגונים ובפיוטים. פסיקה זו, שהתקבלה בקהילות רבות ואף נפסקה להלכה (רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תריט, ג), מילאה תפקיד משמעותי בשימור נעימות התפילה העתיקות. נראה כי חשש הדורות הבאים מלסטות מהוראותיו של המהרי"ל הבטיח את העברת הנעימות המסורתיות מאב לבן, תוך שמירה על אופיין המקורי.

המהרי"ל לא הסתפק בהוראות כלליות והקפיד בעצמו לשמר את ניגוני התפילה כפי שלמד מהדורות שקדמו לו. במועדים חשובים, כגון הימים הנוראים ותשעה באב, הוא הוביל את התפילות בבית הכנסת. ב"ספר מהרי"ל", שחיבר תלמידו רבי אלעזר בן יעקב, תועדו בפרטי פרטים מנהגיו של המהרי"ל, כולל ביצוע הניגונים, המקומות שבהם מחליפים ניגון וקטעים שיש להם מנגינה משותפת.

המהרי"ל התייחס גם לדינמיקה של השירה בבית הכנסת. כך, למשל, בתיאור אמירת "כל נדרי" ביום כיפור:

"בראשונה אומר 'כל נדרי' בלחש, ובשנייה מרים קולו יותר, ועוד יותר בשלישית משום דאז נשמע באימה וברעד" (מהרי"ל מה, ב)

תיאור נוסף ניתן לקריאת מגילת איכה בתשעה באב:

"וכן כל פסוקים של רחמנות אומרים בקול רם. ו'איכה' הראשון אומר בקול נמוך ובשני מרים קולו מעט יותר ו'אני הגבר' יותר קול רם משניהם … ו'איכה יועם' כראשונים וכן 'זכור ה'" (מהרי"ל לד, ב).

ההנחיות המפורטות הללו, שתועדו בספר מהרי"ל, תרמו לשימור נעימות התפילה של קהילות האשכנזים והבטיחו המשכיות למסורת המוזיקלית.

אף שהמהרי"ל נודע כשמרן, ששאף לשמר את הנעימות המסורתיות, נאמר גם כי הוא הלחין נעימות חדשות, וכמה מהן נשתמרו בקהילות אשכנז.

יש משהו מעורר השתאות בכך שבתקופה כה קשה ליהודים – תקופה שבה קהילתו של המהרי"ל סבלה רדיפות חוזרות מצד האוכלוסייה הלא-יהודית – הוא ראה עצמו מחויב לא רק לצרכים ההישרדותיים של קהילתו, אלא גם לשימור המסורת הליטורגית, מתוך הבנה שזו חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית והרוחנית של היהודים