מבוא למגילת אסתר

---

מגילת אסתר – מילים וביצועים

שער פורים באתר הפיוט והתפילה

על המגילה

מגילת אסתר, אחת מחמש המגילות בחלק הכתובים שבתנ"ך, היא הטקסט המרכזי המלווה את חג הפורים. המגילה מגוללת את סיפור ניסיון השמדת היהודים במלכות פרס ומדי בימי המלך אחשוורוש בידי המן, ואת נס הצלתם בזכות מרדכי היהודי ואסתר המלכה. הסיפור מלא בדרמה ובתהפוכות מפתיעות: הדחת המלכה ושתי, מינוי אסתר למלכה, הצלת המלך אחשוורוש מהתנקשות, תכנון הריגת כל יהודי הממלכה ותליית מרדכי, השפלת המן ברחבי העיר, ולמרבה השמחה סופו טוב: המן ובניו נתלים, והיהודים ניצלים מהגזרה ועומדים על נפשם.

המגילה ייחודית בין ספרי התנ"ך בכך ששם ה' אינו מוזכר בה כלל. היו שראו בכך ביטוי להסתר הפנים – התנהלות אלוהית שונה בימי הגלות, שאין בה מעורבות אלוהית ישירה וגלויה. גם חז"ל קישרו בין שם המגילה להסתר הפנים: "אסתר מן התורה מנין? דכתיב: 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא.'" (חולין קלט, ב). היו שראו בהימנעות מאזכור שם ה' חשש מחילולה של המגילה, שאמורה להיקרא בחג של שמחה ושכרות, או מתרגום שם האל היהודי לשמו של אל פרסי, תחת חסותה של האימפריה שבה התפרסמה.

ייחודה של המגילה ככל הנראה הביא כמה מחכמי התלמוד לחלוק על עצם הכללתה בכתבי הקודש היהודיים (מגילה ז, א). בגמרא אף מיוחסת לחכמים הקדומים התנגדות לפרסום מגילת אסתר, בטענה שהיא מעוררת באומות עולם קנאה כלפי עם ישראל.

אך בסופו של דבר, התקבלה המגילה כחלק בלתי נפרד מכתבי הקודש והחג שיוסד בה הצטרף ללוח השנה היהודי. ניתן לראות בשילובו של הספר שבו ההשגחה הגלויה נעדרת,  שאין בו נסים, שמתרחש בגלות – בתוך התנ"ך וכחלק מהפרקטיקה הדתית – חוליה מרכזית ביצירת התורה שבעל פה, התורה שבה גדול ומשמעותי התפקיד האנושי.

מצוות קריאת המגילה

קריאת המגילה היא אחת מארבע מצוות הפורים שנשנו במסכת מגילה במשנה ובתלמוד (מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנול לאביונים, משתה ושמחה); מצווה לקרוא אותה פעמיים במהלכו, פעם בליל פורים ופעם בבוקרו, מתוך מגילת קלף. המגילה נקראת בבתי הכנסת במסגרת תפילות ערבית ושחרית של החג, אולם פעמים רבות קוראים אותה גם במסגרות משפחתיות וקהילתיות מחוץ לבתי תפילה: בתוך דירות פרטיות, או על במקומות ציבוריים. שמיעת המגילה מהרדיו או הטלוויזיה אינה נחשבת כקיום המצווה. לפי ההלכה, על מנת לקיים את המצווה יש להקשיב לכל מילה במגילה מפי הקורא, מבלי להחסיר אף מילה.

לפני קריאת המגילה מברך הקורא שלוש ברכות:

ברכה על עצם קריאת מגילה: "ברוך אתה ה'... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה"; ברכת הנסים: "ברוך אתה ה'... שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"; וברכת הזמן: "ברוך אתה ה'... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". לפני הקריאה השנייה של המגילה, בבוקר, נחלקו המנהגים אם לברך או לא לברך "שהחיינו."

בתום הקריאה, אם התבצעה בציבור של לפחות מניין, מברכים את ברכת "הרב את ריבנו". לאחריה אומרים שלוש פעמים את הנוסח הבא (בשינויי גרסאות קלים): "ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים, וגם חרבונה זכור לטוב."

מנהגי הקריאה

בהתאם לרוח החג, המגילה נקראת בנעימה שמחה וחגיגית; אולם על פי מנהג חלק מקהילות אשכנז, נקראים כמה פסוקים בה במנגינה העצובה השמורה למגילה אחרת – מגילת איכה, שאותה קוראים בתשעה באב. בפסוקים אלו מסופר על אירועים מפחידים או מעציבים, כמו חורבן בית המקדש הראשון או גזֵרת השמדת היהודים.

על פי המנהג אומר הקהל בקול רם חלק מהפסוקים בעצמו, ורק אחרי כן חוזר אחריהם הקורא. אלו הם פסוקים משמחים במיוחד במגילה, שבהם מסופר על ההיפוך לטובה במצבם של היהודים ועל הצלתם. מנהג זה התקיים עוד בתקופת הגאונים, ומשותף כמעט לכל העדות, בהבדלים קטנים.

​בקהילות שונות נהגו להצמיד לקריאת המגילה פיוטים שונים, כמו "קוראי מגילה" לרבי אברהם אבן עזרא או "פורים פורים לנו" של ר' יוסף שלום גלייגו. בקהילות אשכנז נהגו לומר את הפיוט "אשר הניא", אשר בנוי בסדר הא"ב, בתום קריאת המגילה בלילה וביום, ויש מהאשכנזים שנהגו בקריאה בבוקר לומר רק את קטע הסיום מתוך הפיוט, הידוע כ"שושנת יעקב"​, שהן אותיות שי"ן ותי"ו מתוך הפיוט.​ [1]

פורים ​בבית​ הכנסת "מנחת יהודה"

מנהג ידוע בהרבה מקהילות ישראל הוא ההרעשה בזמן הזכרת שמו של המן במגילה: יש שנהגו להשתמש ברעשן, כלי המיוחד לכך, ויש שנהגו לרקוע ברגליהם על הרצפה או להכות על גבי עץ. יש אף שהגדילו לעשות והפטירו בקול "ארור המן!" בתוספת קללות עסיסיות בערבית. לא כל המנהגים הללו התקבלו בברכה אצל החכמים; ההרעשה עוררה בעיה, מפני שהיא עלולה להפריע לשמיעת מילות המגילה, ובכך להעמיד בספק את כל קיום מצוות המגילה. מסיבה זו הונהגו בבתי הכנסת מנהגים שונים, כדי לשלב את מנהג "הכאת המן" עם ההכרח ההלכתי לשמוע היטב כל מילה ומילה במגילה: יש שנהגו שהגבאי מסמן מתי להפסיק את ההרעשה, והקורא חוזר שוב על המלים שלא נשמעו היטב בסיבתה. יש שנהגו שלא להרעיש  בכל פעם ופעם ששמו של המן מוזכר במגילה, אלא רק כאשר מלווה לשמו תואר מסוים, כמו "האגגי" או "צורר היהודים". ויש שנהגו להימנע מההרעשה בכלל, או לדחות אותה לאמירת 'ארור המן' בסוף הקריאה.

המגילה במסורת ישראל

המגילה היא ספר אהוב ובולט, שזכה להתייחסות רבה במסורת ישראל. תרגומיה לארמית (תרגום ראשון ושני) מהווים גם מדרש והרחבה לפסוקים, מדרש אסתר רבה נכתב עליה, ופרשנים מסורתיים וחדשים לכל אורך הדורות עסקו בפירושה, בהסברתה ובמחקרה (רש"י, אבן עזרא, ר' יצחק עראמה, ר' משה איסרליש, ר' יצחק עראמה, הרבי מלובאוויטש, ר' רפאל ברויאר ועוד). המגילה נכתבה והודפסה בעיטורים רבים המספרים את סיפורה ומאירים את הדמויות המרכזיות בה ואת עלילתה באורות מגוונים. דמויותיה עצמן הפכו, ברוח החג, לתחפושות ידועות במסורת היהודית, וסיפורה השתלב בשירים, מחזות, ספרים ואף סרטים.​

[1] למאמר על תולדות הפיוט, תוכנו ושילובו בחג הפורים ראו מאמרו של אברהם פרנקל באתר, "אשר הניא, לתולדותיה של ברכה מפויטת".