חנה פתיה
מה הפך את ארם צובה, הלא היא חלבּ שבצפון סוריה, לאחד ממרכזי הפיוט והמוזיקה החשובים ביותר? ואיך התפתחה מסורת זו לאחר עזיבת היהודים את העיר?
בתרבות המקומית של העיר חלבּ הייתה הפעילות המוזיקלית יסוד חשוב והיא הייתה משותפת לכל תושבי העיר. המוזיקה לא נעצרה בגבולות שבין הדתות וגם לא באלה שבין קודש לחול.
בארם צובה (אר"ץ), היא חלב שבצפון סוריה, שכנה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמפוארות במזרח התיכון. בית הכנסת הגדול בחלב נחשב עד היום לאחד המונומנטים היהודיים הגדולים, ובו שכן 'כתר ארם צובה' המפורסם, כתב היד החשוב של התנ"ך, שנכתב כנראה בתחילת המאה ה־10 ונחשב בידי החוקרים לנוסח המדויק ביותר של התנ"ך.
שרידי בית הכנסת הגדול בחאלב, 2011, צילום :Govorkov, מוצג תחת רישיון Attribution 2.0 Generic
היישוב היהודי בחלב נמשך ברציפות מימי השלטון הרומי ועד המאה ה־20. תחת השלטון המוסלמי הייתה חלב למטרופולין של צפון סוריה. מימי הביניים, וביתר שאת מן המאה ה־15, הייתה בחלב פעילות פייטנית עשירה, מגוונת ורציפה.
את פריחת הפייטנות בחלב יש להבין על רקע חשיבותה של עיר זו כמרכז מוזיקלי במזרח התיכון זה מאות שנים, עד כדי כך שהעיר זכתה לכינוי "אום אל טַרַבּ" (אֵם ההנאה מהמוזיקה). מוזיקה הייתה אחד מתענוגות חיי העיר שהיו משותפים לכל התושבים בחלב – יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד, ולכל שכבות החברה. בבתי הקפה הופיעו לא רק מוזיקאים מוסלמים אלא גם יהודים ונוצרים (ישנו תיעוד של היסטוריון דמשקאי המתאר מוזיקאים יהודים מצטיינים מחלב שהופיעו בבית קפה בדמשק במאה ה־18). בהופעות בבתי הקפה או במסיבות השתתפו לפעמים גם מנהיגים סוּפיים בעלי כישרון מוזיקלי. בתוך הקהל היו גם יהודים, ובהם פייטנים או חזנים שלמדו שם מנגינות חדשות. למנגינות אלו חיברו הפייטנים היהודים מילים בעברית. ואכן, במסורת הפייטנית של יהודי חלב בולט במיוחד הקשר שבין המוזיקה היהודית לזו המוסלמית־חלבית.
בתרבות המקומית של חלב הייתה אפוא הפעילות המוזיקלית יסוד חשוב והיא הייתה משותפת לכל תושבי העיר. המוזיקה לא נעצרה בגבולות שבין הדתות וגם לא באלה שבין קודש לחול.
גורם נוסף בעל חשיבות והשפעה על מסורת הפיוט והמוזיקה של חלב ושל כל הקהילות הספרדיות בכלל, עד ימינו אנו, הוא דמותו המרתקת ויוצאת הדופן של ר' ישראל נג'ארה. ר"י נג'ארה (1550?–1625), צאצא למגורשי ספרד, היה מגדולי המשוררים העבריים בתקופה שאחרי הגירוש וחי בסוריה חלק נכבד מחייו. ר"י נג'ארה לא רק שכתב קרוב לאלף פיוטים, אלא גם הלחין את חלקם, ואת האחרים כתב מראש על פי לחנים של שירים זרים שאסף במסעותיו ברחבי האימפריה העות'מנית. כך אפשר למצוא בספרו שירים המבוססים על לחנים של שירים ערביים, תורכיים, ספרדיים, ושירים אחרים שהיו אהובים על בני דורו.
ספר הפיוטים שלו, "זמירות ישראל", יצא לאור עוד בחייו בשלוש מהדורות (1587, 1599 ו־1600). בספרו זה הוא הניח יסוד חשוב וחדשני שהשפיע בצורה מכרעת על ספרי הפיוטים המאוחרים יותר, שיצאו לאור בקהילות יהודי המזרח בכלל, ובקהילת יהודי חלב בפרט. הוא היה הראשון שסידר את השירים בספרו על פי השתייכותם המוזיקלית (המקאם, או הסולם שבו הם מנוגנים) ובכך העניק משקל וחשיבות לממד המוזיקלי והפונקציונלי כאחד, מה שמצטרף לתמונת דמותו כמשורר בעל מודעות וערנות לא רק למלה הכתובה אלא גם לממד המוזיקלי, לאופן ולאווירה שבהם מתבצעים השירים.
שני היסודות הללו, חיבור פיוטים עבריים ללחנים של שירים זרים ועריכת ספרי פיוטים על פי עיקרון מוזיקלי, השפיעו השפעה ניכרת על פייטני חאלב, על מנהגי השירה של הקהילה ועל ספרי הפיוטים שיצאו לאור בידיהם.
מפתח לספר "זמירות ישראל", ונציה, 1600
המוזיקה של הפיוט החלבּי הושפעה בעבר הרחוק מהמוזיקה התורכית. חלק ניכר מהלחנים של שירת הבקשות החלבית, השייכת לרובד קדום יותר במסורת השירה החלבית, הם בעלי אופי תורכי. גם ר' רפאל ענתבי, גדול פייטניה של חלב במאה ה־19, חיבר לא מעט פיוטים על פי קטעי מוזיקה אינסטרומנטלית תורכית.
החל ממחצית המאה ה־19, כאשר המוזיקה הערבית הלכה והתפתחה, החלו פייטני חלב לחבר יותר ויותר פיוטים על פי לחנים ערביים, בעיקר כאלו שמקורם במצרים.
בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, כאשר בני קהילת ארם צובה החלו לעלות לישראל או להגר לאמריקה, הגיעו מחאלב לישראל עשרות ואף מאות תלמידי חכמים, רבנים ודיינים, נושאי המסורת החאלבית. הם הביאו עמם את מסורת השירה החאלבית והבטיחו את המשכה במקום מגוריהם החדש. רוב החאלבים שהגיעו לישראל התיישבו בירושלים, ומרכז הפיוט החאלבי עבר לירושלים ולניו יורק.
תולדות קהילת חאלב מלמדות על האופי המיוחד של הקהילה היהודית בעיר עתיקה זו, המשלב פתיחות וקוסמופוליטיות, וקליטת גירויים והשפעות מתרבויות שונות ממזרח וממערב.
השפעת מגעי קהילה זו עם המהגרים מאירופה ועם התושבים המוסלמים והנוצרים של העיר היוותה גורם חשוב בהתפתחותה התרבותית ואנשי קהילת חאלב הצליחו להטמיע את ההשפעות מבחוץ ולעצב קהילה שיש בה גיוון ויציבות.
חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של "הזמנה לפיוט".
ביבליוגרפיה:
