א. רקע היסטורי
הנוכחות היהודית במרוקו החלה במאה הראשונה לפני הספירה, ומשום כך קיימים בתרבותה רבדים רבים ומגוונים. הרובד העתיק ביותר הוא זה של הקהילות שהתיישבו באיזור הרי האטלס באיזור הבֶּרְבֶּרי של מרוקו. אין ידיעות מוצקות כיצד ובאיזו תקופה הגיעו יהודים לאזור זה. גל שני של יהודים הגיע למרוקו במאות הראשונות לספירה עם הפיניקים והרומאים. לאחר מכן, בעקבות הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, הגיעו למרוקו יהודים מחצי האי ערב ומאזורים שכנים והתיישבו בעיקר באזור איפריקיה, שהוא תוניסיה של היום.
ההגירה המשמעותית ביותר של יהודים למרוקו באה בעקבות גירוש ספרד ב־1492. אמנם יהודים ספרדים מחצי האי האיברי התיישבו בצפון אפריקה עוד לפני גירושם הסופי מספרד ב־1492, אולם ההגירה הגדולה וההתיישבות המסיבית התרחשו לאחר הגירוש.
למן המאה השביעית, בעקבות הכיבוש המוסלמי, נשתנה מעמדם המשפטי של היהודים והם הפכו ל"דימים" (בני חסות). מעמד זה הקנה להם את הזכות לחיות על פי אמונתם, אך חייב את השליטים להשפילם. על היהודים הוטלו הגבלות שונות, כאשר כל שליט הוסיף הגבלות או לא קיים הגבלות אחרות. שליטה המוסלמי הראשון של מרוקו נלחם ביהודים ובמתייהדים הברברים וכפה עליהם את האסלאם.
במאה ה־11 השתלטה שושלת אלמראבטון על מרוקו ואיחדה אותה עם ספרד המוסלמית. תקופה זו התאפיינה בהשתחררותה של יהדות מרוקו מן המנהיגות הבבלית והתוניסאית.
במאות ה־12 וה־13 שלטו במרוקו שושלת האלמווחידון (המייחדים), שהיו מוסלמים קנאים וטענו שהם היחידים המאמינים בייחודו של האל וביקשו לחזור אל ערכי האסלאם המקוריים. רבים מהיהודים אולצו להתאסלם אז.
בין המאות ה־13 וה־15 שלטו במרוקו בני שושלת מרין, אחד משבטי הברברים, ואז נהנו היהודים משלווה יחסית. אז גם התהדקו קשרי המסחר עם אירופה ויהודי המגרב הדרומי ניצלו את פיזורם הגיאוגרפי לאורך נתיבי המסחר והשתלבו בו.
במאה ה־15 החלו רדיפות דתיות חדשות כנגד היהודים "הכופרים", ומשנת 1438 ואילך חויבו היהודים בפאס לגור ברובע מיוחד – ה"מלאח" – הגטו הראשון במרוקו.
בשנת 1492 הגיעו מגורשי ספרד למרוקו ופנו בעיקר לערים. רוב המגורשים, כ־20,000, בחרו להגיע לפאס, בשל המלומדים שבה וכלכלתה הפורחת. רבים אחרים הגיעו למכנאס וכמו בפאס, הפכו שם לרוב, אולם הם לא יצרו לעצמם קהילות נפרדות אלא נטמעו בכל מקום שאליו הגיעו. שילובם בקהילות היה הדדי והשפעת הגומלין שבין המגורשים ובין הקהילה הייתה ניכרת. המגורשים הביאו להתחדשות תרבותית ורוחנית שנמשכה עד למאה ה־17.
במשך המאות ה־16 וה־17 אִפשרו קשרי המסחר של היהודים במרוקו קשרי תרבות ודת עם אחיהם בארצות אחרות. יחסים קרובים במיוחד היו ליהודי צפון אפריקה עם הקהילות בתורכיה, יוון, ומעל לכל עם ארץ ישראל, שהייתה מרכז להתיישבות יהודים מכל העולם.
בתחילת המאה ה־18 החל במרוקו תהליך של חוסר יציבות, ובמהלכו התרחש מרד אשר נמשך שלושים שנה (מ־1728 עד 1757). מצבם הכלכלי של יהודים רבים התערער. היהודים חויבו לשלם מִסים כבדים, להתגורר ברובעים מסוימים שהפכו עד מהרה להיות משכנות עוני, ללבוש בגדים מזהים, והם סבלו מעלבונות והשפלות מצד המוסלמים. בעשור האחרון של המאה ה־18 היו פרעות ביהודים כיוון שהם תמכו בשליט שאחר כך הופל, ויורשו ראה ביהודים בוגדים ואויבים.
לאורך כל המאה ה־19 סבלו היהודים מגזרות ומפרעות, אם כי היו גם יחסי שכנות ודו־קיום. יהודים ששימשו כפקידי השלטון גישרו בין הנציגויות והחברות האירופיות מכאן ובין השלטון וסוחרי מרוקו מכאן. מיעוט יהודי אמיד קיבל "כתב חסות" מאת הממשל, שפטר אותו ממעמד ה"ד'מי" ומההגבלות שהוטלו על היהודים.
בשנת 1912, עם הכיבוש הצרפתי והנהגת משטר החסות, עברה מרוקו לשלטון קולוניאלי. הגורם המרכזי בשלטון היו הצרפתים ומדיניותם קבעה את גורל היהודים. ההשפעה האירופית על חיי היהודים במרוקו התחזקה ולמרוקו החלה לחדור ההשכלה האירופית. ההשפעה התרבותית הצרפתית חדרה לכל שכבות האוכלוסייה, אך תהליך השינוי התרבותי לא היה מהיר. רובה של הקהילה לא עבר תהליך התמערבות ולא המיר את נאמנותו הקהילתית והדתית.
מלחמת העולם השנייה החמירה את מצבם של יהודי מרוקו. משטר וישי הטיל עליהם גזרות וחוקים נוקשים.
עצמאות מרוקו בשנת 1956 ותהליך החזרה אל התרבות הערבית־מוסלמית היה לרעת היהודים: נאסר על היהודים להחזיק במשרות ממשלתיות, כמו כן נאסרה הפעילות הציונית במרוקו. הארגונים הציוניים יזמו עלייה לישראל (לא חוקית). לאחר עצמאות מרוקו עלו רוב יהודי מרוקו לישראל, והשאר היגרו לצרפת, לספרד ולארצות הברית.
