תחנה שישית, תחנה מרכזית: ספרד המוסלמית (אנדלוסיה)
מכל התחנות הקודמות נמצא אך מעט שבמעט פיוטים היכולים להיחשב כפיוטי זמר ולהיות חלק מן המאגר של הפיוטים המושרים בפי עדות ישראל. שונה לגמרי המרכז הספרדי שהוריש לנו מאות פיוטים המושרים בפי קהילות ישראל ממזרח וממערב, וחלק נכבד מן הפיוטים במאגר של אתר הפיוט מקורם בספרד. לפיכך נרחיב את הדיבור על מרכז זה.
במאה העשירית צומח ועולה מרכז של תורה ושל תרבות יהודית בספרד ובתוך כך צומח מרכז של פיוט, אך בשונה משאר המרכזים, שהתפתחו כהמשך לפיוט בארץ ישראל, מחולל המרכז הספרדי "מהפך" מוחלט וחידוש גדול ביצירה שירית חדשנית – שירת החול, שירה לשם עצמה, שעיקר תכניה הם בעניינים שבין אדם לחברו, בין אדם לסביבתו ובין אדם לעצמו. שירה ושנתנה ביטוי לעולמו של היחיד, לרגשותיו, להתלבטויותיו ולמחשבותיו. נושאים שאין להם ולא כלום עם עולם התפילה ועולם בית הכנסת: שירי יין ושירי חשק, שירי תלונה, שירי ידידות, שירי הגות וכיו"ב. נושאים אלה לא מעצמם הגיעו לשירה העברית, אלא הם פרי הקשר והקרבה לתרבות הערבית, וכתוצאה מן הרקע ההיסטורי והחברתי של אותם ימים.
השפעת השירה הערבית על שירת החול העברית לא נתמצתה בענייני תוכן וסוגות שירה בלבד, אלא נתנה אותותיה גם בענייני פואטיקה ודרכי השיר, בהשקפה ובתפיסה של מהות השירה ולשונה ואף בציורי לשון ובמוטיבים המעמידים את השיר על עמדו.
הביטוי הבולט ביותר לחדשנות בשירת ספרד הוא במשקל כמותי ש"אומץ" על פי המשקל בשירה הערבית וקשור בשמו של דונש בן לברט. המשקל הכמותי מחייב סדר קבוע וחוזר של הברות קצרות (תנועה) והברות ארוכות (יתד).
דונש, המשורר שהביא משקל זה לשירה העברית, נולד בעיר פאס במרוקו. משם עבר לבגדד, שהייתה מרכז של תורה ומדע, ולמד תורה מפי רבי סעדיה גאון. אחר כך קבע את משכנו בספרד ונסתפח לחצרו של חסדאי אבן שפרוט בקורדובה. דונש חיבר פיוטים ושירי קודש בסגנון הפיוט הקדום, אך קנה את שמו כמשורר ביציקת היסודות לדרכי השירה עברית הספרדית, הן מצד המשקל והן מצד התכנים החדשים.
את שיטת השקילה החדשה ניתן להדגים בעזרת הזמר המפורסם לשבת "דרור יקרא" שנכתב בידי דונש בן לברט:
דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן עִם בַּת
וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת
נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יֻשְׁבַּת
שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת
האותיות הראשונות בכל טור מצטרפות לשם "דונש". דרך זו של צירופי אותיות בראשי הטורים לפי סדר אלפביתי או לחלופין לפי שמות היוצרים או צירוף משמעותי אחר נקראת אקרוסטיכון, ובעברית "סימן" או "חתימה". נשים לב כי ניקודן של האותיות הראשונות בטורים הוא שְׁוָא. אחרי האות המנוקדת בשווא באות שלוש הברות, ושוב אות המנוקדת בשווא ואחריה שלוש הברות, כלומר ההברות החטופות (המנוקדות בשווא או בחטף כלשהו) וההברות האחרות מאורגנות באופן סימטרי ובקביעות. זהו למעשה העיקרון של המשקל הספרדי, הידוע גם בשם "משקל היתדות והתנועות". בשם "יתד" אנו קוראים לצירוף של אות המנוקדת בשווא או בחטף להברה הבאה אחריה, כגון "דרור"; שאר ההברות הן "תנועות". במילה "יקרא" ישנן שתי תנועות, תנועה כנגד כל הברה. משקל זה הוא משקל כמותי המבחין בין יחידות ארוכות ליחידות קצרות יותר.
חדשנותו של דונש הביאה לפריחה של שירת החול העברית, שהלכה בעקבות השירה הערבית ועקרונותיה הפואטיים. יש לציין כי למרות ההשפעה הערבית, ידעו המשוררים העבריים לתת לשירתם פנים מקוריות, פנים עבריות.
אחד השינויים המשמעותיים שחוללה שירת ספרד לעומת הפיוט שקדם לה היה בכך שהיא קבעה את לשון המקרא כלשון הראויה לכתיבת שירה. יתר על כן, המשוררים השתדלו שלא לסטות מלשון המקרא, והחריגות בעניין זה היו מועטות.
התפתחות שירת החול והמודעות לענייני פואטיקה וסגולות השיר השפיעו גם על שירת הקודש. אמנם שירת הקודש לא קיבלה על עצמה את כל כללי השירה על פי המתכונת של השירה הערבית כפי שעשתה שירת החול, אך בהחלט לקחה בחשבון גם את הערכים החדשים של דרכי שיר ומקצב. אכן רק חלק לא גדול משירת הקודש שקול במשקל היתדות והתנועות, אך ציורי לשון ולא מעט מדרכי השיר עשו דרכם אל שירת הקודש.
בשלושה עניינים מרכזיים נשתנתה שירת הקודש הספרדית מן הפיוט שקדם לה:
א. הלשון: כנגד הלשון החדשנית, "היצרנית" והחידתית של הפיוט הקדום, נכתבה השירה הספרדית – קודש וחול – בלשון המקרא, תוך מאמץ שלא לשנות בה דבר.
ב. הפיוט הקדום נבנה על דברי מדרש ואגדה ועל ספרות חז"ל, והביא רק מעט שבמעט משהו מהגותם של הפייטנים עצמם. שירת ספרד מיעטה מאוד בשילוב דברי אגדה ומדרש, והרבתה לעסוק בענייני הגות ומחשבה, ולעתים אף ענייני מדע של תקופתה.
ג. הפיוט הקדום עסק בעניינים של כלל ישראל, בין האומה לאלוהיה, ולא היה בו מקום לעניינים שבין היחיד לקונו. שירת הקודש הספרדית נתנה מקום נרחב גם לעולמו הדתי של היחיד, בינו לבין נפשו ובינו לבין אלוהיו.
הסגנון החדש ניכר היטב כבר בראשיתה של שירת הקודש הספרדית, בשירתו של רבי יצחק אבן מר שאול בפיוט הבקשה השקולה "אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי", הפותחת את פיוטי היום הראשון של ראש השנה. פיוט זה שקול במשקל היתדות והתנועות, והמשקל אכן ניכר במקצב הנעימה שבה מושר השיר. השיר פותח על פי כללי תפארת הפתיחה והוא חורז חרוז מבריח, חרוז אחיד לאורך השיר כולו. בצד החרוז המבריח בולטת חריזה פנימית עשירה ביותר בתוך שורות השיר, כך למשל הבית הרביעי:
דְּוֵה לֵבָב/ אֲנִי נִצָּב/ וְנֶעְצָב//
עֲלֵי פִשְׁעִי/ וְרֹב רִשְׁעִי/ וְכִסְלִי.
גם צירופי המילים וציורי הלשון מציגים סגנון רענן ומרתק, המילה "לב/לבב" חוזרת שבע פעמים תוך גיווני משמעות על רקע השימוש בצירופים ובמטבעות הלשון. דוגמה מעניינת היא הציור העולה בבית השמיני: "חֲטָאַי לוּ יְרִיחוּן בָּם שְׁכֵנַי/ אֲזַי בָּרְחוּ וְרָחֲקוּ מִגְּבוּלִי." ציור מקורי שמקורו בספרות ההגות והמחשבה של התקופה, והוא מובא בידי רבנו בחיי אבן פקודה בספרו "חובות הלבבות" שער הכניעה פרק ז' כחלק מן הרעיונות של נושא הפרק.
כאמור, שירת הקודש הספרדית, אשר ביסודה הייתה אף היא שירת בית הכנסת ופיוטיה עיטרו את התפילה, תרמה לא מעט מן הפיוטים המושרים כיום בפי קהילות ישראל בהזדמנויות שונות ובהקשרים שונים, ולאו דווקא בזיקה אל התפילות. עם זאת, מאחר שרוב הפיוטים הללו נכתבו מתוך ייעוד ליטורגי, כלומר מתוך זיקה וקשר למקומם בתפילה, חשוב ביותר לזהות את ייעודם ואת זיקתם לתפילה ולמועד אשר לשמם נכתבו. חלק מלימוד הפיוטים ומן העיון בהם יצריך לעמוד על ייעודם ומועדם, שכן סוגת הפיוט ומועדו קובעים לא במעט את תכניו, את הכיוון המיוחד לו ולעתים אף את תבניתו ומבחר מאוצר המילים תוך התחברות מילולית לתפילת היעד.
נציג עתה כמה מן הפייטנים המרכזיים, ונזכיר כמה מפיוטיהם המושרים עד היום בפי קהילות ישראל, ובדור האחרון אף זוכים לעיבודים ואף ללחנים חדשים. לא נעסוק כאן בתולדות חייהם של הפייטנים.
כבר הזכרנו את דונש בן לברט ואת שירו רב הלחנים "דרור יקרא", נחזור ונציין גם את יצחק אבן מר שאול (לוסינה, סוף המאה העשירית וראשית המאה האחת עשרה), אשר שירו "אלהי אל תדינני כמעלי" הוא נקודת מפנה בשירת הקודש הספרדית. מגדולי המשוררים בספרד יש להזכיר את שמואל הנגיד (קורדובה, 993 – גרנדה, 1056) ותרומתו העצומה לשירה העברית בספרד ולהתפתחותה, אף כי למרות יצירתו הענפה לא נותרו ממנו שירים כלשהם בפי קהילות ישראל. בדור האחרון הולחנו כמה משיריו, ושורה אחת משיר יין שכתב "מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל וּמֵת חֻמָּם / גַּם נֶאֱסָף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם" שובצה בפתח שיר מודרני שכתב נתן יונתן, ויחד עם שירו זכתה להיות מושרת בפי רבים.
בן דורו הצעיר של הנגיד הוא רבי שלמה בן יהודה אבן גבירול (רשב"ג) המתחרה עם רבי יהודה הלוי על התואר "גדול משוררי ספרד", (מלגה, 1021/2 – ולנסיה, בין 1053 ל־1058). למרות שנות חייו הקצרים והקשים הנחיל רשב"ג לעם ישראל לדורותיו יצירה שירית מקיפה ומופלאה גם בשירת החול אך בעיקר בשירת הקודש. מערכות פיוט רבות משלו נכללו במחזורי התפילה של רבות מקהילות ישראל, לרבות קהילות אשכנז, כך, למשל, הקינה לתשעה באב "שומרון קול תתן" כלולה גם בסדר הקינות האשכנזי, ונאמרת בליל תשעה באב, גם הסליחה לי"ז בתמוז "שעה נאסר אשר נמסר" היא חלק מסדר הסליחות האשכנזי ליום זה, ועוד. מנהגי הספרדים אימצו לא מעט מפיוטי רשב"ג, כך בסדר פיוטי הטל לחג הפסח, כך בפיוטי הגשם לשמיני עצרת, בפיוטי האזהרות לחג השבועות ועוד. פיוטים רבים משלו נכללו במסורת הפיוטים המושרים של קהילות ישראל, מהם המובאים בסידורים הספרדיים כמעין הקדמה לתפילות היום־יום, תחת הכותרת "בקשות", וזו, כנראה, ראשיתה של שירת הבקשות. משיריו במסגרת זו: "שְׁעָרֶיךָ בְּדָפְקִי יָהּ פְתָחָה", "כָּל בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה" וכן "שַׁחֶר אֲבַקֶּשְׁךָ".
שירת ספרד היא הרובד הקדום המעמיד את התשתית לכל קובצי הפיוטים של קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, וברובד זה רשב"ג הוא פייטן חשוב ומרכזי. רבים מפיוטיו שיועדו למסגרת התפילה מושרים בהקשרים רבים נוספים, הן במעגל החיים, הן בשירת הבקשות למנהגיה והן בכלל קבצי הפיוטים של עדות ישראל, לפיכך פיוטיו מוכרים במסגרות רחבות, כך הם למשל הפיוטים: "שְׁפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה","שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה", "שַׁעַר אֲשֶׁר נִסְגַר", "שַׁעַר פְּתַח דּוֹדִי", "שׁוֹכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה", "שִׁמְשִׁי עֲדֵי מָתַי", "שַׁאֲלִי יְפֵהפִיָּה מַה תִּשְׁאֲלִי מִנִּי", "שָׁלוֹם לְךָ (לְבֵן) דּוֹדִי", ועוד, ועוד.
רבי משה אבן עזרא (רמב"ע) נחשב לשלישי מבין "חמשת הכוכבים" של שירת ספרד (גרנדה, אמצע המאה האחת עשרה – צפון ספרד, בין 1135 ל-1140 ). הוא נחשב למשורר שהקפיד ביותר על כללי כתיבת השירה, והוא עצמו אף הוריש לדורות ספר עיוני על השירה הספרדית, תולדותיה, ועקרונות כתיבתה (ספר העיונים והדיונים לרמב"ע, ערך הגיה ותרגם בצירוף הערות א"ש הלקין, ירושלים תשל"ה). שירת החול שלו נחשבת לשירה אלגנטית הכתובה בהתאם לכללים; גם שירת הקודש שלו זכתה לתפוצה רבה בחלק ממחזורי תפילה במנהגים שונים, כגון פיוט ה"רשות" "אֶעֱרוֹךְ מִדִּבְרֵי דָתִי" המקדים את אמירת "סדר העבודה" במנהגי הספרדים. רמב"ע זכה לכינוי הַסַּלַח בזכות פיוטי הסליחות הרבים והיפים שכתב. סליחות אלו מצויות במנהגי הסליחות הקדומים שבכתבי היד ואחדים מהם אף נקלטו במנהגי הסליחות הנוהגים בימינו, כך, למשל, הסליחה "אָנָא כְּעָב זְדוֹנִי תִּמְחֵהוּ" במנהג הספרדי המצוי וכן פיוט הסליחה "מִמָּרוֹם קוֹל עוֹבֵר", ועוד כשני תריסרי סליחות בקובץ הסליחות "שפתי רננות" המיוחד לקהילות ג'רבה וטריפולי. חוץ מן הסליחות לא הותיר רמב"ע את רישומו על קובצי הפיוטים בקהילות ישראל.
ר' יהודה הלוי (ריה"ל), בן דורו הצעיר וידידו הקרוב של משה אבן עזרא (טודלה 1075 – ארץ ישראל, 1141) נחשב בעיני רבים לגדול משוררי ספרד, ולדעת הכול האהוב מכולם. אחד מבני דורו מגדירו "תמצית ארצנו (=ספרד) ומשמעותה". שירתו כבשה את הלבבות עוד בראשית דרכו כמשורר, ואוהבי שירה העתיקו ושימרו את שיריו, הן שירת חול והן שירת קודש. זו קנתה לה מקום של כבוד בכל מחזורי התפילה בכל המנהגים כולם ובכל המסגרות. פיוטיו כלולים גם במנהגי אשכנז, הפיוט "יוֹם לְיַבָּשָׁה נֶהֶפְּכוּ מְצוּלִים", למשל, משולב ברבים ממנהגי אשכנז הן בשבת שירה והן בשביעי של פסח, וכן בטקסי ברית מילה. פיוטיו מעטרים את כל המועדים האפשריים במנהגי הספרדים והתימנים, החל בסדר הסליחות, כגון סליחתו "יָשֵׁן אַל תֵּרָדַם" וכלה בסדר הקינות לתשעה באב כגון קינתו "יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי", הכלולה גם במנהגי אשכנז. בסדר הקינות הספרדי, אך בעיקר האשכנזי, אנו עדים לתופעה מעניינת – שירו של ריה"ל "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי", שנכתב כשיר אישי בשבחי ארץ ישראל, שולב בסדר הקינות ונעשה דוגמה לקינות רבות שהלכו בעקבותיו וחיקו אותו בתבנית, במשקל, בחרוז ואף באוצר המילים ובציורי הלשון. קינות אלו נקראו "ציוניות" על שם שירו של ריה"ל, והעמידו תת־סוגה חדשה. כך הדבר בקינה המיוחדת "שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ" לר' מאיר מרוטנבורג, מפייטני אשכנז, וכך בקינה "אֶרֶץ חֵפֶץ נִדָּחַיִךְ" לר' יצחק בר ששת מפייטני ספרד, שהגיע לאלג'יר. השפעה זו של שירת ריה"ל ושל "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי" נמשכת עד לשירה העברית החדשה. השורה "הלוא לכל שיריך אני כינור" בשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" בנויה על פי הבית "לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים וְעֵת אֶחֱלוֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ" מתוך שירו של הלוי. ספר שלם בשם "תנים וכינור" כתב החוקר ישראל לוין, והראה בו את השפעת שירת ריה"ל על השירה העברית החדשה.
תופעה מעניינת אחרת היא שכל הפיוטים שנכתבו על מנת להשתלב בתפילה עצמה במנהגי ספרד הוצאו מן התפילה ושולבו במסגרות אחרות, ברם בתפילות יום הכיפורים נשמרו שני פיוטים הנאמרים בחזרת הש"ץ לפני קדושה, שניהם פיוטים של ריה"ל. האחד הפיוט "אֱלוֹהִים אֶל מִי אַמְשִׁילֶךָ" בחזרה לתפילת שחרית והאחר "אֶרֶץ הִתְמוֹטְטָה וְהִתְפּוֹרְרָה" בחזרה לתפילת מוסף. נזכיר עוד את פיוט ה"מִי כָמוֹכָה" שלו לשבת זכור, הנאמר עד היום בכל מנהגי הספרדים והתימנים.
הנה כי כן שיריו של ריה"ל התקבלו בכל מסגרת אפשרית, על כן לא ייפלא כי הם מצויים בכל קבצי הפיוטים של קהילות ישראל למסורותיהם, ומהם נזכיר: הזמירות לשבת "עַל אַהֲבָתְךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי" ו"יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ", ושירים אחרים, כגון "יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ", "כִּימֵי הַנְּעוּרִים מִי יִתְּנֵנִי", "יַעֲבוֹר עָלַי רְצוֹנְךָ", "חָתָן תְּנָה הוֹדְךּ", "יְדַעְתַּנִי בְּטֶרֶם תִּצְרֵנִי", יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל", ועוד.
רבי אברהם אבן עזרא (טודילה 1092 – אנגליה 1167), הכוכב החמישי בשמיה של שירת ספרד, ואחרון המשוררים של תקופת תור הזהב (=ראב"ע). מן היוצרים הפורים ביותר שהפיץ את תרבות יהדות ספרד ותורתה בקהילות ישראל בעולם. איש אשכולות במלוא מובן המילה, פרשן מקרא נודע לתהילה, איש הלשון העברית, פילוסוף, מתמטיקאי, אסטרונום ואסטרולוג, ולענייננו משורר מוכשר ופורה. שירת החול שלו כללה יסודות, כיוונים ותכנים חדשים, שבישרו את סיומה של תקופה מרכזית בתרבות ישראל ואת ראשית צמיחתה של תקופה חדשה.
שירתו, ובעיקר שירת הקודש שלו, נתחבבו עד מהרה על קהילות רבות ופיוטיו נקלטו בלא מעט מנהגים. רבים משיריו נכללו בקבצי הפיוטים של קהילות ישראל והם מושרים בהתלהבות רבה עד ימינו, כגון: "כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת", "צָמְאָה נַפְשִׁי", "אֲגַדֶּלְךָ אֱלֹהֵי כָל נְשָׁמָה", "אֶרֶץ וְרוּם בְּהִבָּרְאָם", ועוד.
"אל אדון על כל המעשים" מתוך סידור פראג, שנת רע"ט (1519) 
פיוטו של הקליר כפי שמופיע בסידור ורמייזא, 1272
