יעקב קרויזר
תפילת העמידה היא מרכזה של התפילה היהודית, עד כדי כך שבמקורות חז"ל היא הנקראת "תפילה". תפילה זו עוסקת ביחיד ובציבור, בעם ובעולם, בצרכי פרט והכלל. מהם מקוורתיה של תפילה זו? מהו המבנה שלה ומהם מאפייניה ותכניה? בשער זה תוכלו להכיר לעומק את תפילת העמידה.
תפילת שמונה עשרה, תפילת הלחש, תפילת עמידה או פשוט – תפילה (כפי שהיא נקראה על ידי חז"ל), היא מרכזה של התפילה היהודית. היא נאמרת בכל אחת מן התפילות (שחרית, מנחה וערבית בחול ובשבת – אם כי בכמה הבדלים, וכן במוסף של ראש חודש, שבת וחג ובנעילה של יום כיפור) היא נאמרת תמיד בעמידה ובלחש בפי כל אחד ואחת מן המתפללים, ולאחר מכן בקול ובכמה תוספות מפי שליח הציבור, מלבד בתפילת ערבית של חול ומוצאי שבת וימים טובים. תפילה זו היא הזדמנות לתפילה ולבקשה אישית, ולמעשה, אין עוד חלק בתפילה שדומה לעמידה שנאמרת לגמרי ביחידות, ללא הובלה של החזן או תיאום עם הקהל. אופייה זה, יחד עם תכניה, הופך אותה למעמד המאפשר את התפילה הפרטית.
תפילת העמידה כוללת בימות החול רצף של תשע עשרה ברכות המתחלקות לפתיחה, חטיבת בקשות וסיום. הברכות הפותחות והמסיימות נאמרות מפי המתפללים והמתפללות בכריעה ובהשתחוויה. הפתיחה והחתימה של תפילת העמידה נשארות כפי שהן גם בתפילת העמידה של שבתות וימים טובים, אך החלק של הברכות מתחלף בהן בברכה נרחבת ופיוטית שמתארת את קדושת היום.
בתחילה, נוסח תפילת העמידה לא היה קבוע וכל מתפלל ומתפללת אמרו גרסה אישית ומיוחדת שלה; בהמשך נקבע נוסח אחיד לתפילה ונקבעה חובת אמירתה. ביטוי מוקדם להתקבעות הנוסח ולתפיסת חובת התפילה ניתן למצוא בדברי רבן גמליאל במשנה ברכות (ד, ג):
"רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה."
מכיוון שנקבע נוסח אחיד לתפילה, חששו אנשי הכנסת הגדולה שלא כל הקהל ידע את התפילה בעל פה (שכן לפני המצאת הדפוס, סידורים לא היו שכיחים) ולפיכך תיקנו שלאחר תפילת היחיד שליח הציבור יחזור על תפילת העמידה (חזרת הש"ץ). תקנה זו נוהגת גם בימינו, אף שכיום סידורים מצויים בכל מקום. בין הנימוקים להותרתה של חזרת הש"ץ על כנה ניתן למצוא התייחסויות לחשיבותה של התפילה הציבורית, לצורך באמירתם של חלקים שאינם נאמרים בתפילת היחיד – כמו קדושה וברכת כהנים, ולטענות הלכתיות בדבר חשיבותן של תקנות.
בכמה הזדמנויות נאמרות תוספות לתפילת העמידה, חלקן בתפילת היחיד וחלקן רק בחזרת הש"ץ. בראשי חודשים ובימים טובים מוסיפים את "יעלה ויבוא", בחנוכה ובפורים את "על הנסים",[1] בתעניות ציבור בחלק מן המסורות את "נחם" ו"עננו", בערבית של מוצאי שבת את "אתה חוננתנו" וכאשר חל יום טוב במוצאי שבת – "ותודיענו". בעשרת ימי תשובה משתנות כמה מן הברכות ונוספים לחלקן משפטים וחלופות הקשורים לימים הנוראים.
בתפילת שחרית וערבית תפילת העמידה נאמרת לאחר חטיבת קריאת שמע וברכותיה (חז"ל ראו ערך רב בחיבור זה – סמיכת גאולה לתפילה – בתפילת הבוקר), בתפילת מנחה קודמת לה רק אמירת "אשרי" בחול, ו"אשרי", "ובא לציון" וקריאת התורה בשבת ובמועדים, בנוסף לאמירת פיטום הקטורת בחלק מהמסורות; בשחרית ממשיכים לאחריה אל התחנון ואז אל סיום התפילה, מלבד בשבתות ובימים שבהם מתקיימות קריאה בתורה ותפילת מוסף. בשחרית, מנחה, מוסף ונעילה, בתום תפילת היחיד חוזר שליח הציבור על התפילה; בערבית של חול, שאיננה תפילת חובה, לא נאמרת חזרת הש"ץ. בערבית של שבת נאמרת מעין חזרת הש"ץ מיוחדת – תפילת מעין שבע, שהיא למעשה קיצור מפויט של התפילה.
תפילת עמידה, חיפה, 1939
החוקרים חלוקים בשאלת התפתחותה של תפילת העמידה, מהם שטוענים כי היא מקבצת חלקים שנכתבו ונתקנו בתקופות שונות, ומהם שטוענים שיש לה מבנה מוקדם ומוסכם שנוסחיו השתנו עם השנים. ההשערות נסמכות על ההתייחסויות לתפילה המפוזרות בספרות חז"ל, שכן כתבי היד של הסידורים השונים המצויים בידינו הם מאוחרים יחסית (הראשונים שבהם מן הגניזה הקהירית – המאה העשירית – שמשקפים נוסחים מתקופת הגאונים – המאה התשיעית – והלאה). בכל אופן, בין שסדר תפילה זו נתקן כבר בתקופת הכנסת הגדולה, או בין שיוסד ונקבע בידי שמעון הפקולי (המאות הראשונה והשניה לערך), הרי שמן תקופת חז"ל ואילך מוכר ומקובל מבנה התפילה המוכר לנו כיום: שלוש ברכות פתיחה, שלוש עשרה ברכות אמצעיות (שתים עשרה מוקדמות וברכה נוספת שנתקנה מאוחר יותר) ושלוש ברכות חתימה.
הגמרא במסכת ברכות (לד, ע"ב) מציעה חלוקה רעיונית של שמונה עשרה הברכות הללו:
"אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות – דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות – דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות – דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו."
כיום מקובל לפרש שחלוקה זו יוצרת רצף נושאי של שבח, בקשה והודאה (אולי בעקבות הרמב"ם בהלכות תפילה, פרק א' הלכה ב) שכמו מקביל לדברי רבי חנינא מן הגמרא. אולם, נדמה שאצל חז"ל לא היתה קיימת הבחנה מובהקת בין הברכות הראשונות לאחרונות בעניין השבח. ראו למשל תלמוד ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ג:
"ר' אחא בשם ר' יהושע בן לוי: אף מי שהתקין את התפילה הזאת, על הסדר התקינה: שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות האחרונות שבחו של מקום [...]".
בנוסף לכך, שלוש הברכות האחרונות כוללות גם בקשות, וקשה לקרוא אותן כשבח בלבד.
חטיבת הבקשות, ובה שלוש עשרה הברכות האמצעיות, אינה נאמרת בתפילות העמידה של שבתות ומועדים, ומחליפה אותה ברכה על קדושת היום ובמוסף של ראש השנה – שלוש ברכות על חטיבות פסוקי המלכויות, הזכרונות והשופרות.
הגמרא מסבירה כי הסיבה לכך שאין אומרים את חטיבת הבקשות על צרכי הפרט והכלל בשבתות ובימים טובים היא שחז"ל לא רצו שהתפילה במועדים אלו תהיה ארוכה ותטריח את הציבור (בבלי ברכות כא, א). המדרש מציע הסבר אחר, שלפיו בקשה על צרכינו פוגעת באווירה המיוחדת של שבת:
"וּלְפִיכָךְ אֵין מִתְפַּלְּלִין בַּשַּׁבָּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה [כלומר לא אומרים את שלוש עשרה הברכות האמצעיות], שֶׁאִם יִהְיֶה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, נִזְכָּר בְּרוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְהוּא מֵצֵר, וְהַשַּׁבָּת נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁה לְעֹנֶג וְלִמְנוּחָה וְלֹא לְצַעַר, לְכָךְ מִתְפַּלֵּל שָׁלֹש בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹש אַחֲרוֹנוֹת וְהַמְּנוּחָה בָּאֶמְצַע."
(מדרש תנחומא וירא)
גם בתוך חטיבת הברכות האמצעית ניתן לזהות חלוקה רעיונית מסוימת, חלקה הראשון מתייחס לבקשות פרטיות, מהן חומריות ומהן רוחניות, וחלקה השני עוסק בבקשות ציבוריות:
שבח: א. אבות; ב. גבורות; ג. קדושה.
בקשה (פרט): ד. דעת; ה. תשובה; ו. סליחה; ז. גאולה; ח. רפואה; ט. שנים.
בקשה (כלל): י. קיבוץ גלויות; יא. משפט; יב. מינים; יג. צדיקים; יד. ירושלים; טו. צמח דוד;
סיכום: טז. שומע תפילה.
שבח/הודאה: יז. עבודה; יח. הודאה; יט. שלום.
חז"ל פירשו את סדר הברכות (שככל הנראה לא היה קבוע מתחילה) בכמה דרכים שהטעינו אותו במשמעויות שונות. למשל ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ג:
"חננתנו דיעה – רצה תשובתינו. רצית תשובתינו – סלח לנו. סלחת לנו – גאלינו".
בעקבות חז"ל היו פוסקים שסברו שיש להקפיד על סדר הברכות, ואדם ששכח לומר ברכה מסוימת, מחויב בהשלמת התפילה מאותו הקטע ששכח (ראו תלמוד בבלי ברכות לד, ע"א, שו"ע או"ח קיט, ג וכן קיד, ז).
בכמה מקומות ניסו התנאים והאמוראים להסביר את מספר הברכות ולסמוך אותו על מקורות שונים: מספר שמות האל שנזכרים במזמורי תהלים שונים, בשירת הים ובקריאת שמע, מספר החוליות בעמוד השדרה ועוד.[2] כפי שראינו בדברי רבן גמליאל שבמשנה, מספר זה נחשב למוסכם ומחייב כבר בתחילת תקופת התנאים. בתקופה זו נאמר גם ששמעון הפקולי קבע את סדר הברכות ואולי אף את אחד מנוסחיהן הקדומים.
החלוקה המרכזית החשובה בין נוסחי התפילה היא בין נוסח ארץ ישראל (בו ברכת מגן דוד אינה עומדת בפני עצמה ולפיכך הוא מונה שמונה עשרה ברכות בלבד) ובין נוסח בבל (בן תשע עשרה הברכות, כמקובל כיום), ולאחר מכן בין תפוצות אשכנז, תימן, עדות המזרח וקהילות איטליה. כיום עומדות בפנינו כמה מסורות נוסח שונות, אך יש בהן הרבה מן המשותף – מספר הברכות, סדרן וחלק ניכר מגוף הטקסט עצמו.[3]
תפילת עמידה בשטח
כפי שראינו, ברכות תפילת העמידה מתחלקות לאמירת שבחו של האל ולבקשות אישיות וכלליות במגוון נושאים. המתפללים והמתפללות מזכירים בהזדמנות זו – שלוש פעמים בכל יום לפחות – את ההשגחה על שלושת האבות ואת גדולתו של האל המתבטאת הן בסדרים הטבעיים של העולם (ירידת הטל והגשם, האפשרות לרפואה) והן בממד הרוחני (סליחה, שכר ועונש, הגאולה ותחיית המתים). על אף דעת חז"ל שהתפילה נתקנה כנגד הקורבנות, עבודת המקדש אינה נזכרת במפורש באף אחת מן הברכות. רצף הבקשות שבתפילה זו מזמין אותנו להתבונן במצבנו האישי, הלאומי ובסביבתנו – על החולים, על עושי הטוב והרע ועל מערכת המשפט וההנהגה – והוא נחתם בברכה אחרונה ובה תפילה לשלום.
כפי שנזכר למעלה, תפילת העמידה היא הזדמנות לתפילה ולבקשה אישית, גם במהלך הברכות העוסקות בנושא מסוים, ובמיוחד בברכת שומע תפילה שכל כולה בקשה ותחינה על קבלת התפילה. הדבר נובע הן מתכניה הן מאופן אמירתה (לגמרי ביחידות, ללא הובלה של החזן או תיאום עם הקהל).
מעניין שבניגוד לתפילות רבות, לא נזכרים בתפילת העמידה שני נושאים מרכזיים בליטורגיה היהודית – מעשה בראשית ויציאת מצרים. ייתכן שזהו פועל יוצא מאופייה הפרטי והקונקרטי של תפילה זו: היא עוסקת במוכר ובקרוב לנו ועיקרה אינו השבח וההכרה בכוחו של האל ובמעשיו, אלא הבקשה האישית של האדם בעמידתו מולו.
רבות מהלכות תפילת העמידה (והתפילה בכלל) נלמדו מתפילת חנה:
אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי [הלכות גדולות יש ללמוד מפסוקים אלו] דחנה: 'וחנה היא מדברת על לבה' – מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. 'רק שפתיה נעות' – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. 'וקולה לא ישמע' – מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. [...] 'אני האשה הנצבת עמכה בזה' – אמר רבי יהושע בן לוי: מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה. [...] 'וחנה היא מדברת על לבה' – אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה.
(תלמוד בבלי ברכות לא, א–ב)
מן הדרשות הללו משתקפות רבות מהלכות תפילת העמידה הנוגעות לאופני אמירתה: היא נאמרת בלחש, אך יש לבטאה בשפתיים. בעת תפילה זו אנו כמו נמצאים בנוכחותו של האל, ולכן אסור לאחרים לעבור בקרוב אל המתפללים (וכך להיכנס ולהפריע למרחב הפרטי של הנוכחות והשיחה). כיוון שתפילה זו היא אישית בעיקרה ונועדה לביטוי "עסקי הלב", מותר להתפלל אותה גם בשפות שאינן עברית. בין הדינים הנוספים שנוהגים בתפילת העמידה ניתן למצוא את הדרישה להתפלל בלבוש מכובד (בניגוד לקריאת שמע, לדוגמה), ובמקום שבו חלונות הפונים אל החוץ. מכל ההלכות הללו משתקפת החשיבות של תפילת העמידה בעיני חז"ל והאופי המיוחד שהם, פוסקי ההלכה והמתפללים לאורך הדורות ייחסו לה.
תפילת העמידה, כשמה, מתייחדת גם בפן הגופני שלה: היא נאמרת בעמידה (בדומה לחלקי תפילה חשובים נוספים) וברגליים ישרות וצמודות שמסמנות עמידה מכוונת ומלאת כבוד ויראה, בדומה לעמידתם של המלאכים בפני האל ("ואמר רבי יוסי בר' חנינא משום ראב"י:
המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר [יחזקאל א, ז] 'ורגליהם רגל ישרה'.
(תלמוד בבלי, ברכות י, ע"ב)
התפילה כוללת גם כריעות במקומות מסוימים. מסופר שרבי עקיבא, כאשר היה מתפלל לבדו ולא נדרש להתחשב ביתר המתפללים, היה מסיים את תפילתו בקצה השני של החדר מרוב כריעות והשתחוויות (תלמוד בבלי, ברכות לא, ע"א).
הפוסקים נחלקו בשאלה מהו מנח הידיים הראוי לזמן התפילה, אך המשותף לכולם הוא שהם מבקשים להתוות אופי מכובד ורציני למצב הגוף בזמן התפילה, כל אחד על פי הבנתו והנהוג בסביבתו ובתקופתו. בחלק מן המסורות נהוג להתנועע בזמן התפילה, הן כביטוי ליראה ולפחד והן כדרך לשמור על הריכוז והכוונה, אולם בחלק מן המסורות דווקא העמידה הדוממת במקום נחשבת לראויה ולמכובדת יותר. כחלק מתפיסת התפילה כעמידה בבקשה לפני מלך-אל נהוג להקדים לה שלושה צעדים, כהתקרבות וכניסה אל המעמד, ובסיומה לפסוע שלוש פסיעות אחורה.
המעמד המיוחד והרצינות של התפילה באים לידי ביטוי במשנה ברכות (ה, א):
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש [...] אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו; ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק.
על פי ההלכה, אסור להפסיק במהלך התפילה או לזוז מן העמידה במקום, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש.
בניגוד לתפילה הנאמרת ביחידות, חזרת הש"ץ נאמרת בקול והקהל שיושב במהלך רובה (מלבד במהלך אמירת הקדושה, תפילת "מודים אנחנו לך" וברכת הכהנים) משתתף בעיקר במענה. חזרת הש"ץ נאמרת בפי החזן בנעימה המשתנה לפי המסורות והמועדים; ברבות מן העדות ישנם נוסחי תפילה מיוחדים לשבתות, לחגים ולימים הנוראים. כמו כן, מקובל שחלקים מן התפילה מושרים בפי החזן או בשיתוף עם הקהל, בלחנים מיוחדים או בהלבשת מנגינות על מילות התפילה.
אין אף ברכה ותפילה הדומות לתפילת העמידה בתדירותה, באופן אמירתה, במגוון הנושאים שהיא מקיפה ובמקום שהיא תופסת בכל אחת ואחת מתפילות הקבע והמועדים. אף על פי שמתחילה (ככל הנראה) לתפילת העמידה לא היה הקשר ציבורי והיא נאמרה רק ביחידות, ואילו מאז תקופת חז"ל היא מהווה חלק משמעותי מאד מתפילת הציבור – היא נותרה המרכז והשיא של תפילת היחיד והיא מהווה מקום יום יומי להתבוננות פנימית, שיחה ובקשה אישית.
[1] מעטים נוהגים להוסיף אותה גם ביום העצמאות.
[2] ראו ירושלמי ברכות ד, ג; בבלי ברכות כח, ע"ב; מדרש תנחומא וירא, א; בראשית רבה סט, ד; ויקרא רבה א, ח; במדבר רבה פב, א – ועוד.
[3] עדויות הנוסח המקיפות והמוקדמות שבידינו מופיעות בכמה מקטעי הגניזה הקהירית, בתשובות רב נטורנאי גאון, בסדר רב עמרם גאון, בסידור רש"י ובמחזור ויטרי ובמחזור ארם צובא. בנוסף אל מקורות אלו, מתוך פיוטים קדומים, תשובות של הגאונים וקטעי גניזה למדנו על קיומם של נוסחי תפילה רבים ומגוונים, חלקם נעלמו עד לגילוים המחודש וחלקם נכנסו בצורות שונות אל נוסחי המסורות שאנו מכירים.
