אורי קרויזר
תפילת המנחה היא התפילה השנייה בכל יום, וזמנה מתחיל חצי שעה אחר חצות היום ונמשך עד הערב. בעוד שתפילת שחרית וערבית נמצאות בזמן של מעברים דרמטיים מהלילה ליום בזריחת החמה ומהיום ללילה בשקיעתה, תפילת המנחה נאמרת במהלך זמן השגרה שבכל יום, שבו אנחנו עסוקים וטרודים בעשייה היומיומית. תפילה זו קצרה במבנה הבסיסי שלה, ואין בה קריאת שמע כמו בשתי התפילות הנוספות. במרכזה ניצבת תפילת העמידה.
בסוגיה הדנה על מקורה של תקנת התפילה בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות, כו, עמוד ב) מציעה הגמרא שני מקורות:
א."רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום." על פי רבי יוסי האבות אברהם יצחק ויעקב הם הראשונים שתיקנו את שלושת תפילות היום, אברהם תיקן את תפילת שחרית, יצחק את תפילת מנחה ויעקב את תפילת ערבית. מניין לומדים שיצחק תיקן את תפילת מנחה? על כך אומרת הברייתא: "יצחק תקן תפלת מנחה – שנאמר: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב' (בראשית כד, סג), ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ' (תהלים קב, א)."
ב. "רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום." על פי רבי יהושע התפילות תוקנו כנגד הקרבנות הקבועים, היום יומיים, שהיו מקריבים בבית המקדש פעמיים ביום. תפילת מנחה היא כנגד קרבן תמיד של בין ערביים: "ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב" וכו'.
בתלמוד הירושלמי מובא טעם נוסף לכך שמתפללים שלוש תפילות ביום:
"ומאיכן [=ומהיכן] למדו ג' תפילות? רבי שמואל בר נחמני אמר: כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות."
(ברכות פרק ד, הלכה א)
על פי דעה זו, שלוש התפילות קשורות להשתנות הטבע בין זריחת החמה לשקיעתה. כנגד כל זמן תוקן נוסח הודאה הקשור למסעה של השמש בשמים:
בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב. בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה.
בעוד שבבוקר ובערב המעבר בין אפֵלה לאורה ומאורה לאפֵלה הוא דרמטי, הרי בתפילת המנחה אנחנו רואים את החמה לאחר חצות היום כשהיא מתחילה לנוע לעבר המערב, שבו היא שוקעת. זהו ציון דרך למסע השמש שנמצא בעיצומו; מאחר שאין שינוי ממשי באור היום בשעה זו, על מנת לראותו יש לפנות את הלב ואת הזמן, להביט בשמיים ולהבחין שהשמש כבר נוטה מערבה.
כדי לעמוד על המשמעות המיוחדת של תפילת מנחה, כדאי לראות את הפסוק שממנו לומדים שיצחק תיקן תפילת המנחה בהקשרו המקורי. מסופר לנו שם על אברהם ששולח את עבדו למצוא אישה לבנו יצחק. לאחר תיאור ארוך של מציאת הכלה, מתוארת היציאה של יצחק לשדה, אשר מזמנת את הפגישה הראשונה שלו ושל רבקה, העושה דרכה אליו. מה עשה יצחק לפני הפגישה, כאשר יצא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב? הנה כמה פרשנויות:
הלימוד מפסוק זה ומפירושיו השונים מעניק משמעות ייחודית לתפילת המנחה, שאותה מתפללים בתוך זמן העבודה. כדי להתפלל תפילה זו יש צורך ליצור פסק זמן דווקא בזמן שקשה להפסיק בו, לצאת מהמקום ולהתפלל תפילה שהיא שיחה. וכך משלב את הפירושים השונים בעל "הכתב והקבלה" (ר' יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרְג גרמניה, המאה ה־19):
"ומזה הענין כאן לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, פירוש לעשות עסק בטיול על השדה כדי לפנות מחשבתו מן עסק היומי, או ממה שנעשה עליו לטורח ולמשא; ויבוא גם כן שימוש שיח על התנועה שתסתייע הנפש ע"י הדבור, או שיהיה הדבור מחמת צער פנימי כמו [שבא לידי ביטוי בפסוקים הבאים –א. ק.] 'אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי', אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי', 'עֵדְוֺתֶיךָ שִׂיחָה לִי', כולם עשות עסק בדבור כדי להקל המוחש הפנימי העצום, ולהוציאו לחוץ מרוב עיונו בו תמיד, ומזה פירשוהו רבותינו כאן לשון תפלה."
מאחר שזמנה של תפילה זו הוא בעת שעסוקים וטרודים, יש חשש שלא יזכרו להפסיק ולהתפלל. לכן מסביר רב הונא שכדאי להיזהר בתפילה זו שלא להחמיצה כי יש לה חשיבות מיוחדת:
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר: "וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וגו׳ עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי" (מלכים א יח, לו), ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם."
(תלמוד בבלי, ברכות ו עמוד ב)
הפסוקים לקוחים מתוך תיאור מאבקו של אליהו בנביאי הבעל בהר הכרמל. מסופר שם שאליהו התפלל לה' בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה ותפילתו נענתה מיד. מכאן שזמן המנחה הוא זמן שתפילות נענות בו.[1]
בעלי התוספות (מסכת פסחים קז, א, ד"ה "סמוך למנחה") שואלים מדוע קוראים לתפילה זו מנחה ועונים: על שם מנחת התמיד שהייתה קריבה עם קרבן התמיד של בין הערביים שהוא זמן תפילה זו.
האבודרהם (ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם, כתב את "חיבור פירוש התפילות והברכות", ספרד, המאה ה־14) מבאר על פי המדרש:
ונקראת זאת התפילה מנחה, מפני שבשעה העשירית מן היום שנברא בו אדם הראשון חטא, וזהו שכתוב לרוח היום (בראשית ג, ח) ובתרגום לארמית ל'מנח יומא'.
כלומר, במדרש מופיע שחטא עץ הדעת בוצע בשעה העשירית מהבוקר, שהיא זמן "מנוחת היום", שבו השמש הולכת לכאורה למנוחתה. על רקע זה נקראה התפילה "מנחה".
בעל ערוך השולחן (יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, נובהרדוק, בלארוס, המאה ה־19–20) מקשה על האבודרהם, בטענה שעל פי פירושו, היה אמור להיות שם התפילה דווקא מנוח ולא מנחה. מסקנתו היא שמנחה היא מלשון מתנה. כיצד? על פי שיטת הרמב"ם, כשאדם מתפלל תפילת שחרית הוא יצא ידי החובה הבסיסית מן התורה להתפלל, לכן תפילת מנחה היא מעין מתנה.
קיימים שני "חלונות זמן" לתפילת מנחה, המכונים מנחה גדולה ומנחה קטנה. חכמים תיקנו את זמן המנחה כנגד תמיד של בין ערביים. זמן הקרבתו מתחיל לאחר שש שעות זמניות.[2] אבל כדי שיוכלו לדעת בוודאות שהשמש כבר נוטה לכיוון מערב, תיקנו חכמים שזמן מנחה גדולה יהיה רק לאחר שש שעות זמניות וחצי. בפועל נהגו להקריב את התמיד רק לקראת סיום הזמן, לאחר תשע שעות זמניות וחצי, משום שהוא החותם את יום העבודה במקדש, ולאחר הקרבתו לא ניתן להקריב קרבנות נוספים.
סוף הזמן שבו ניתן להתפלל מנחה נתון במחלוקת, כמסופר במשנה: "תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד פְּלַג הַמִּנְחָה" (משנה ברכות פרק א משנה ד). לדעת חכמים ניתן להתפלל מנחה עד הערב – עד החשֵׁכה, ולדעת רבי יהודה ניתן להתפלל עד פלג המנחה, שהוא שעה זמנית ורבע לפני צאת הכוכבים. למעשה צריך להשתדל לסיים את התפילה עד חֲשֵׁכה, ובמקרה הצורך עד ארבע עשרה דקות לאחריה, זמן הנקרא בין השמשות.
משום שתפילת מנחה מתרחשת באמצע היום ובתוך השגרה, היא נקבעה כתפילה קצרה. מרכז התפילה היא תפילת העמידה, לפניה מזמור תהילים ולאחריה תחנון ועלינו לשבח.
אף על פי שבסיס תפילת החובה במנחה הוא קצר, מתוך רצון להתכונן ולתפילה ולהיפרד ממנה, נוספו לה במסורות שונות עוד קטעים בתחילתה ובסופה. בחלק מהקהילות הספרדיות פותחים את התפילה בקריאת "פתח אליהו" מהקדמת ספר תיקוני הזוהר, ולאחריו קדיש דרבנן. במסורות רבות, בייחוד אלו הנוהגים על פי מנהגי האר"י, נוהגים לומר קרבנות לפני תפילת מנחה, אף על פי שרוב הגאונים והראשונים, הרמב"ם והשולחן ערוך (ר' יוסף קארו) לא הורו לעשות כן. בקהילות הספרדים, האיטלקים ורוב התימנים, נוהגים לומר את מזמור פד בתהלים, העוסק בכיסופים לבית ה'. חלק מיהודי תימן מוסיפים לפני כן את פרשת העקדה והתחינה שלאחריה. לאחר מכן נוהגים רבים לומר את פרשת קרבן התמיד ואת פיטום הקטורת. לפי נוסח אשכנז חסידים יש נוהגים לומר פרשת התמיד, פיטום הקטורת ואנא בכוח. בנוסח אשכנז ואצל חלק קטן מיהודי תימן לא מוסיפים קטעים לפני תחילת התפילה ומתחילים מיד באַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ.
המשותף לכל המסורות הוא אמירת מזמור קמה, תְּהִלָּה לְדָוִד (אשרי, על שם הפסוק הראשון שלפניו), שאליו הצמידו כפתיחה שני פסוקים נוספים מתהלים (פד, ה). הטעם לאמירת מזמור זה הוא שכן ראוי לסדר שבחו של מקום לפני תפילת עמידה, והוא מהווה מעין פסוקי דזמרה (מזמורים הפותחים את תפילת שחרית) של מנחה. סיבה נוספת לאמירת המזמור מובאת בגמרא: "אמר רבי אלעזר, אמר רבי אבינא: כל האומר תְּהִלָּה לְדָוִד בכל יום שלוש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (תלמוד בבלי ברכות ד, עמוד א). בשחרית אומרים פעמיים מזמור זה ובתחילת תפילת מנחה נקבע לאומרו בפעם השלישית ביום, ובכך מקיימים את מימרתו של רבי אבינא.
לאחר מכן אומר שליח הציבור חצי קדיש.
הלב של תפילת מנחה, כאמור, הוא תפילת העמידה, שאותה אומר הציבור בלחש. בימים מיוחדים מוסיפים בה תוספות: בראש חודש יַעֲלֶה וְיָבֹא בברכת העבודה, בחנוכה ובפורים – תפילת עַל הַנִּסִּים בברכת ההודאה (ויש הנוהגים לומר על הנסים גם ביום העצמאות).
לאחר תפילת הציבור בלחש נאמרת חזרת הש"ץ (שליח הציבור). בספרו "בית יוסף" כותב רבי יוסף על המנהג הספרדי שלא לחזור על תפילת העמידה במנחה, אך קובע כי מנהג האשכנזים, החוזרים על התפילה, נכון יותר, וכן נוהגים עד היום.
בחזרת הש"ץ של מנחה הכהנים אינם נושאים כפיהם ואומרים ברכת כהנים, מחשש שמא שתו יין בארוחת הצהרים, נסיבות שבהן נאסרת אמירת ברכת כהנים. לפיכך, בתענית ציבור, כשאין חשש שהכהנים ישתו יין, נוהגים לשאת כפיים ולברך. במנחה של יום כיפור אין הכהנים עולים, והברכה נאמרת בתפילת נעילה (ומקדימים את ברכת כהנים לפני השקיעה).
בברכה האחרונה, ברכת שלום, שונה נוסח הברכה במנהג אשכנז נוסח ונפתח ב "שלום רב", כמו בתפילת ערבית. הטעם לכך הוא שבמשנה במסכת ראש השנה ברכת כהנים היא כינויה של ברכת שים שלום (פרק ד משנה ה). לפיכך, כאשר ברכת כהנים אינה נאמרת, גם הנוסח הרגיל "שים שלום" מושמט, ובמקומו נאמר נוסח אחר.
לאחר חזרת הש"ץ אומרים קטעי תחנון. לפי מנהג רוב הספרדים ולפי נוסח ספרד, מוסיפים לפני נפילת אפיים קטעי וידוי ושלוש עשרה מידות. לפי נוסח אשכנז, איטליה ותימן לא אומרים וידוי ושלוש עשרה מידות בתפילת מנחה, אלא נפילת אפיים בלבד.
לאחר התחנון אומר שליח הציבור קדיש תתקבל (שלם) (בימים שבהם לא אומרים תחנון נאמר הקדיש מיד לאחר חזרת הש"ץ).
לאחר מכן נהוג בקהילות הספרדיות לומר את מזמור סז בתהילים, לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר, המכונה מזמור המנורה, משום שנוהגים להדפיס את פסוקיו בצורת מנורה. ניתן לשער כי מזמור זה נוסף לתפילת מנחה בהשראת הדלקת המנורה, העבודה האחרונה שנעשתה במקדש בכל יום.
יהודי תימן אומרים את מזמורים קמא וקמב בתהלים, וכך היה מנהג הספרדים הקדום. לאחר מכן אומרים האבלים קדיש יהא שלמא (קדיש יתום) או קדיש דרבנן.
בסיום התפילה נהוג ברוב הקהילות לומר את תפילת עלינו לשבח. לפי נוסח אשכנז ואשכנז חסידים, לאחר קדיש תתקבל אומרים מיד עלינו לשבח, ואחריו קדיש יהא שלמא (יתום). אצל יהודי תימן ואיטליה אין אומרים עלינו לשבח אחר מנחה.
תענית ציבור
בתענית ציבור, לאחר אשרי וחצי קדיש מוציאים ספר תורה וקוראים את פרשת וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו (ספר שמות, פרשת כי תשא) העוסקת בעניין כפרת חטא העגל (מסכת סופרים יז, ז), לרמוז שכשם שכיפר ה' על חטא העגל ונתן לנו לוחות אחרונים, כך יכפר על חטאינו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו. יש קהילות, בעיקר אשכנזיות, המוסיפות לאחר הקריאה בתורה קריאת הפטרה "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" (ישעיהו נה) מנהג רוב הספרדים שלא לקרוא הפטרה. בתפילת העמידה בלחש אומרים המתפללים בתוך ברכת שומע תפילה את תפילת עֲנֵנוּ המיוחדת לום תענית וצום, שליח הציבור חוזר על תפילה זו לאחר ברכת הגאולה ולפני ברכת הרפואה. בתשעה באב בתפילת עמידה בלחש מוסיפים המתפללים ושליח הציבור את תפילת נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן המיוחדת ליום זה בברכת בונה ירושלים. כמו שכתבנו לעיל, הכהנים נושאים כפיהם בחזרת הש"ץ. מנהג אשכנזים לומר "אבינו מלכנו" לאחר תפילת עמידה של שחרית ומנחה, וספרדים לא נהגו לאומרו.
מנחה של שבת וחג
מנחה של שבת וחג שונה מתפילות המנחה בשאר הימים, וכוללת קריאה בתורה של קטע מפרשת השבוע הבאה (בשבת בלבד; ביום כיפור יש קריאה מיוחדת והפטרה), תוספות קבועות לפני ואחרי תפילת העמידה, מבנה שונה לעמידה, ובחלק מהמסורות גם ניגונים אחרים.
[1] בעקבות דברים אלו הלכו פוסקים רבים. כך כתב, לדוגמה, ר' יעקב בן אשר (גרמניה, המאות ה־14 –13, המכונה בעל הטורים): "אבל של מנחה שהיא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו, צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה, ואם עשה כן שכרו הרבה מאד" (טור, אורח חיים, סי' רלב).
[2] השעות משתנות על פי אורך היום המתחלק לשתים עשרה שעות. בקיץ כשהיום ארוך שעה זמנית ארוכה יותר מהחורף בה זמן האור ביממה קצר יותר.
